למה יומיים?

זוג ישראלים יצאו בפעם הראשונה בחייהם לטיול באמריקה. הם החליטו להתפנק והזמינו חדר במלון היקר ביותר בניו יורק.

באמצע הלילה התעורר הגבר רעב, התקשר לשירות חדרים והזמין חבילת קרקרים פשוטים. כשהביט על דף ההזמנה נתקף זעם. "אני יודע שזה מלון יקר", שאג על פקיד הקבלה בטלפון, "אבל לגבות מאה וחמישה עשר דולר על חבילת קרקרים?! זאת פשוט שערורייה!".

"הקרקרים בחינם", ענה הפקיד בשלווה, "115 הוא מספר החדר שלך"...

כל ישראלי ששהה בימי החגים בחוץ לארץ מכיר את הבלבול שנקרא "יום טוב שני של גלויות". הישראלים חוגגים יום אחד ולמחרת יום חול לכל דבר ועניין, בעוד החוצניקים חוגגים גם למחרת יום טוב – פעמיים ליל הסדר ופעמיים חג שבועות. והנה, בחג אחד בשנה כולנו שווים: בראש השנה כולנו חו"ל. בכל העולם חוגגים יומיים יום טוב.

יש לכך מקור קדום, מימי שיבת ציון, לפני אלפיים וחמש מאות שנה. הנביא מספר כיצד עזרא ונחמיה אספו לבית המקדש את העולים מגלות בבל וקראו באזניהם בספר התורה. זאת הייתה חבורה של "דלת העם", אנשים שהסכימו לעלות ארצה כי לא היה להם יותר מדי מה לעשות בבבל, לא רוחניים מדי. הגמרא מתארת אותם כאנשים חסרי בית שאיש לא ידע מאיפה באו ומה מקורות המשפחה שלהם. עזרא ונחמיה בחרו דווקא ביום הגדול של ראש השנה, כדי ללכד את העם ולרומם את רוחו. נחמיה נאם בפני כל העם וציווה: "אִכְלוּ משמנים ושתו ממתקים, כי קדוש היום לאדונינו", ו"ביום השני", למחרת, הם שוב התאספו במקדש כדי להתכונן לחג הסוכות. מכאן שכבר אז ראש השנה נמשך יומיים רצופים גם בישראל.

ובכן, נשאלת השאלה: מה יום מיומיים? מדוע תושבי חו"ל חוגגים יומיים בכל החגים? ומדוע בני ארץ ישראל מצטרפים אליהם בראש השנה1?

באים ביחד

הרבי מליובאוויטש הציע2 רעיון מקורי ומרגש לעניין.

יהודים נושאים סוד אדיר כיצד לזכות בדין ולעורר רחמי שמים ביום המשפט: לכנס את המשפחה, משפחת עם ישראל, ולבוא כולם יחד. כשאנחנו מחוברים, הקשר העמוק והמאחד צף מעל כל הפרטים הבעייתיים של כל יהודי בפני עצמו וכך אנחנו יוצאים זכאים. לכן בראש השנה גם בני ארץ ישראל חוגגים יומיים יום טוב – כדי לעמוד לפני השם ביחד, מכל העולם; כדי שלא ייווצר מצב שבני חוץ לארץ תוקעים בשופר ומתחננים בזמן שהישראלים כבר חזרו לעבודה.

הסוד הזה נמצא מול העיניים בפסוק הפותח את פרשת ניצבים: "אתם ניצבים היום כולכם לפני השם אלוקיכם, ראשיכם, שבטיכם, זקניכם ושוטריכם, כל איש ישראל". זה הפסוק שפותח בכל שנה את הפרשה שקוראים לפני ראש השנה. ובספר הזוהר כתוב שבכל מקום בתנ"ך האזכור "היום" מכוון ליום הגדול, יום הדין והמשפט3. הרעיון הוא שכאשר יהודי נעמד למשפט לבד, רואים אותו; אך כאשר הוא בא כחלק מכלל ישראל, רואים את היהודי שבו! כעת, מה שגלוי לעין זו אותה נקודה עמוקה שמחברת ומאחדת אותו עם כל עם ישראל ועם הקדוש ברוך הוא – ואין מלאך מליץ זכות טוב יותר ביום הדין.

פעם ישבו חסידים בהתוועדות עם רבם, הצדיק רבי מנחם מענדל מוויטבסק, ובמקום נכח גם אדמו"ר הזקן. לפתע נכנס אדם חיגר וחולה והחל לבכות: "יהודים, התפללו עליי. התחננו לרחמי שמים עבורי".

התלמידים הביטו אחד על השני בפליאה ואמרו שאינם מסוגלים לברך. "עליך לפנות אל הרבי, רק הוא יכול לברך".

לפתע שקע אדמו"ר הזקן בדבקות ואמר: "חברים, האם שכחתם את מה ששמענו מתלמידיו הדגולים של המגיד ממזריטש? מה שהתוועדות חסידית יכולה לעשות, אפילו מלאך מיכאל לא יכול". והוא הביא לכך משל: "כאשר ילד נעמד בפני אביו ומבקש משהו, האבא מסוגל לדחות אותו. אך כאשר כל הבנים יושבים יחד סביב השולחן ואחד פונה לאבא ומבקש עבור אֶחָיו מעומק הלב – אין אבא שלא ייענה לבקשתם"...

להסתכל מסביב, לאחל ולברך

בדרך דומה ביאר הרבי4 נקודה נפלאה.

לאחר תפילת ערבית בליל ראש השנה הראשון, נוהגים לברך אחד את השני: "לשנה טובה תכתב ותחתם". אדמו"ר הזקן אף טורח להדגיש זאת במפורש בתוך מחזור התפילה: "נוהגים לומר לחברו לשנה טובה תכתב ותחתם".

ולכאורה זה פלא: מה פתאום חשוב כל כך להדגיש שצריך לאחל "שנה טובה" לחבר? למה לא כתוב בסידור, בסיום תפילת ערבית של שבת, לאחל "שבת שלום"?

השאלה הרבה יותר קשה: תפילת ראש השנה מכנסת את האדם בתוך עצמו. הוא מתרחק מההמולה מסביב ומתכנס במחשבות מעמיקות של חשבון נפש ובקשות אישיות. כיצד אחרי תפילה מעמיקה כזו יהודי יוצא מההתכנסות העצמית ופונה לחבר לאחל "שנה טובה"?

והתשובה: יום הדין האמתי הוא לא רק משפט על מה שעשית עם עצמך, אלא כמה שמת לב למה שקורה סביבך. הבעל שם טוב אמר: "נשמה יורדת לעולם לשבעים-שמונים שנה כדי לעשות טובה ליהודי אחר", זו הסיבה שאנחנו כאן. לכן, דווקא בליל ראש השנה, היום המכריע, אנחנו חייבים להרים את העיניים ולברך את מי שלידנו.

מבחינה מעשית, משמעות הדברים היא פשוטה: בין כל ההכנות לחג, כל אחד צריך לחשוב על הזולת. האם יש מישהו שמחפש איפה להתארח בחג? האם יש משפחה שמתקשה לשלם את הוצאות החג? אולי יש מישהו שפגענו בו במשך השנה והוא כאוב בגללנו? עלינו לדאוג שכולנו ביחד נגיע לחג שמחים ורגועים. זאת הדרך הטובה ביותר להתכונן לחודש תשרי ולזכות לשנה טובה ומבורכת, שנת בשורות טובות לכלל ולפרט, שנת גאולה וישועה.

הרב משה סלונים ניהל במשך שנים רבות את "רשת אוהלי יוסף יצחק", שריכזה את מפעל בתי הספר וגני הילדים של חב"ד בארץ. הוא נהג לארח בביתו בראש השנה מורים ומפקחים במשרד החינוך שלא היו שומרי תורה ומצוות, כדי שיחוו ראש השנה חסידי בכפר חב"ד.

בכל שנה מחדש, כשהיה יוצא עם האורחים לאחר תפילת ערבית מבית הכנסת הגדול בכפר, "בית מנחם", הוא היה חש נקיפות מצפון. סביבו נשארו חסידים להתפלל באריכות – זה העמיק במאמר חסידות, זה הזיל דמעה וזה ניגן ניגון חסידי מעורר נפש. הוא חש תמיד צער על כך שהוא מתפלל בזריזות וממהר לעזוב את בית הכנסת עם אורחיו בלילה הראשון של השנה.

שנה אחת החליט הרב סלונים שהוא לא מזמין אורחים, כדי שיוכל להישאר ביישוב הדעת בבית הכנסת ולהתפלל ברצינות. הוא סידר לאורחיו הקבועים מארחים אחרים בכפר. אחרי התפילה פתח מאמר חסידות והחל ללמוד בדבקות. בית הכנסת התרוקן והוא חש התעלות נפש.

לפתע הוא ראה בזווית העין בני זוג צעירים עומדים בכניסה לבית הכנסת ומציצים פנימה בסקרנות. הוא ניגש להתעניין בהם והתברר שהם נקלעו למקום במקרה. הם לא דתיים, ורק במקרה הם עברו בכביש 44, בין רמלה לתל אביב, וחלפו על פני הכניסה לכפר חב"ד – ובמקום החליטו לקפוץ לבקר, לראות איך נראה ראש השנה בכפר חב"ד...

כמובן, הרב סלונים סגר את הספר והזמין אותם לסעוד בביתו בראש השנה. הוא הבין היטב שחשוב להתפלל באריכות, אך לא פחות חשוב להיות "אתם ניצבים היום כולכם לפני השם אלוקיכם".