איך עושים את "השנה"?

בשלוש וחצי בצהריים, ביום כ"ח בסיון תר"צ, פולין היהודית לבשה חג. למעלה מעשרת אלפים איש, בראשות גדולי האדמורי"ם והרבנים, התאספו בעיר לובלין כדי לחנוך את מבנה ישיבת "חכמי לובלין". ההרגשה בקרב הנאספים הייתה מרוממת, משהו חדש מתחיל.

הייתה זו הגשמת חלום של שנים, להקים ישיבת עילית שתצמיח את טובי הלמדנים בעם היהודי. הרעיון היה לבנות מקום שבו יהיה לתלמיד כל מה שהוא צריך, בלי שיצטרך לצאת בכלל מקמפוס הישיבה. זה היה חידוש מפתיע: בישיבה היו גם פנימייה ללינה וחדרי אוכל צמודים עבור כלל תלמידי הישיבה. כך הבחורים היו יכולים ללמוד תורה בהתמדה וברוגע.

המבנה המרשים התנשא לגובה שש קומות, היו בו יותר ממאה חדרים, בית כנסת גדול, מקווה טהרה ומכבסה, ומעל הכול, גולת הכותרת של הישיבה: ספרייה תורנית עשירה עם עשרים ושניים אלף ספרים, לרבות כתבי יד נדירים.

בשיאו של הערב החגיגי, קמו הנכבדים ממקומם ויצאו אל חזית המבנה. הוגה ומקים הישיבה, הרב מאיר שפירא, הוזמן להסיר את הלוט מעל חזית הבניין. הלוט הוסר וכתובת גדולה התגלתה מתחתיו. היה זה פסוק מספר תהילים: "לכו בנים שִׁמְעוּ לי, יראת השם אלמדכם".

הנוכחים הביטו זה בזה בפליאה. הם ציפו להצהרה דרמטית יותר – אולי במילים של הפסוק המפורסם "תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב", אולי "והגית בו יומם ולילה". אבל מה פתאום "לכו בנים שמעו לי"?

הסביר הרב שפירא: "דוד המלך בוחר לומר דווקא "לכו בנים" ולא "בואו בנים", כדי להעביר לנו מסר חשוב. בתוך כתלי הישיבה יש, ברוך השם, מספיק תלמידים יראי שמים. החלום שלי הוא להקים ישיבה שתצמיח יהודים טובים מחוץ לכותלי הישיבה, כאלו שגם בביתם הפרטי ובחייהם האישיים יהיו בחורי ישיבה ויראי השם".

יום כיפור הוא יום מיוחד במינו. אור אלוקי נעלה מאיר מסביב ומעורר תחושה של התעוררות והתחדשות. אך מה נוכל לקחת מבית הכנסת? מה נזכור מחר מהחוויה שחווינו היום?

למעשה, התורה עצמה מתייחסת לבעיה הזו של ההתרסקות אל השגרה אחרי רגעי האהבה הגדולים:

בפרשת עקב אומרת התורה: "ארץ אשר עיני השם אלוקיך בה מראשית השנה עד אחרית שנה". וכל עורך לשוני, מורה לדקדוק או אפילו סתם אדם עם אוזן רגישה לשפה העברית, יכול לשים לב שיש קושי משמעותי בפסוק. הציטוט מתחיל ואומר: "עיני השם אלוקיך בה מראשית השנה", וממשיך במילים "עד אחרית שנה", בלי ה' הידיעה. למה?

התורה רוצה לרמוז לנו כאן על הפער בין הציפיות בהתחלה לבין המציאות בסוף. כל שנה מתחילה כמו "ה-שנה". החוויה של ההתחדשות בתחילת השנה גורמת לכולנו להחליט כי זו תהיה שנה מופלאה. השנה אשוב מוקדם יותר הביתה ואעקוב אחרי המחברות של הילדים, השנה אטפל בזוגיות ההולכת ונשחקת, השנה אלמד הרבה יותר, אקרא הרבה יותר ואבקר בבית הכנסת הרבה יותר. אבל בסוף השנה מסתיימת כמו סתם 'עוד שנה', כמו אלה שלפניה, לא מיוחדת בכלל. הלחץ של העבודה והעייפות של השגרה גורמים לחודשים לעבור בזה אחר זה והשינוי ממשיך להמתין לשנה הבאה.

אז מה עושים? מה הסוד של האנשים הגדולים שמגשימים חלומות? איך נהפוך את השנה הבאה לגדולה באמת, כזאת שנביט בסופה אחורה ונאמר בסיפוק: "השנה הגשמתי חלום"?

מהפכה של צעד אחד

במכתב שכתב הרבי מליובאוויטש1, הוא הפנה זרקור לנקודה מעניינת.

המצוות היהודיות בולטות תמיד במגוון המרשים המרכיב אותן. בחג הסוכות ניטול ארבעה מינים שונים, בחנוכה נאיר שמונה נרות, בפורים נחלק שתי מנות ונעניק מתנה לשני אביונים, וכך בחג הפסח נניח על הקערה שלוש מצות ונשתה ארבע כוסות. תמיד ריבוי, תמיד מגוון.

מצווה אחת שונה מכולן. בראש השנה וביום הכיפורים תוקעים רק בשופר אחד. במקום להביא תזמורת נשיפה מלאה עם חליל, חצוצרה וסקסופון, אנחנו מסתפקים בשופר אחד שיעורר את הלבבות.

למה? כדי ללמד אותנו דבר עצום: בשביל להתחיל שנה טובה, די במעשה אחד טוב. מהפכה גדולה עושים בצעד אחד. אדם חכם הוא זה שיודע להתקדם בהדרגה ולא לשבש את המערכת כולה בתמורות קיצונית. חז"ל קראו לזה: "קביעות". מעשה טוב אחד אבל קבוע, יכול לשנות את החיים מהקצה אל הקצה.

מעשה אחד קבוע

על פי המסורת, ביום הכיפורים נהרג רבי עקיבא על ידי השלטונות הרומאיים. מה שמעניין בביוגרפיה שלו זה שהוא לא נולד כאיש גדול. עד גיל ארבעים רבי עקיבא לא ידע אפילו קרוא וכתוב. אילו היו מגישים לו סידור תפילה או ספר תלמוד, הוא לא היה יודע כיצד לאחוז בו. פעם רבי עקיבא ראה סדק קטן שנבקע באבן, כתוצאה מכך שמים טפטפו על האבן יום אחרי יום, עד שלאט לאט בקעו אותו. אמר לעצמו רבי עקיבא: אם מים שחקו אבן, מי התורה בוודאי יוכלו לחדור ללב האבן שלי. התובנה הזו שינתה את חייו והפכה אותו לרבי עקיבא הענק.

וזה המסר של יום כיפור: שינויים עושים לאט אך בקביעות. כאשר המים מתחילים לטפטף על האבן, לא רואים כל שינוי באבן. גם בחיים, זה לא בא מיד. אנחנו עלולים להתייאש ולחשוב שחבל על המאמץ כי שום דבר גם ככה לא משתנה. אך האמת היא כי עוד טיפה ועוד טיפה, ובסוף האבן הקשה מתרככת. הלב נפתח, משהו זז ומשתנה.

ולמען האמת, יהודי לא צריך להתאמץ יותר מדי. הקדוש ברוך הוא כבר דאג לנו. הוא נתן לנו את השבת, כדי שערב אחד בשבוע נכבה את הטלפון, ננתק את הטלוויזיה, נאסוף את המשפחה אל השולחן ופשוט נחזור לדבר, כמו פעם.

וכך בכל תחום שבו רוצים לחולל שינוי: הבה נחליט על ערב אחד בשבוע בו נצא לשיעור תורה, תפילה אחת בשבוע בה נצא לבית הכנסת להתפלל במשותף, ביום שישי אחר הצהריים נשוב הביתה מוקדם יותר להדליק נר לכבוד שבת קודש.

הבה נתחיל את השנה עם תיקון אחד, שיפור אחד – והאור הזה יהפוך ללהבה גדולה שתאיר את חיינו, תאיר את העולם ותביא את הגאולה השלמה.

בני זוג חיו בצורה נהדרת. כשכל השכנים רבו וצעקו וטרקו דלתות, אצלם בבית הייתה הרמוניה מופלאה. הם תמיד צעדו עם חיוך על הפנים והיטו אוזן להקשיב אחד לשני. היה נראה כאילו הצרה המאפיינת את כל בני ובנות הדור הזה פסחה על חייהם.

כשהם זכו לחגוג את 'חתונת הזהב' ולציין חמישים שנה לנישואיהם, קמה האישה, שכבר הפכה לסבתא לנכדים ונינים, ופנתה לצאצאיה: "ילדיי היקרים, אני רוצה לגלות לכם את סוד הנישואים הטובים. כמו כולכם, גם אנחנו שבנו הביתה אחרי החתונה וחווינו את השחיקה. כל אחד שקע בעבודתו וחשנו את המסך מתרומם בינינו. ואז החלטנו לעצור ולשנות. קיבלנו על עצמנו למחוק ערב אחד בשבוע מהלוח ולהקדיש אותו עבור שנינו. מאותו יום, לא חלף שבוע אחד בו הערב הזה לא היה שלנו בלבד. פעם נשארנו בבית ופעם יצאנו מהבית, אך הערב הקבוע הזה שינה את חיינו המשותפים. הקשבנו אחד לשני, סיפרנו אחד לשני, והעמקנו את הקשר בינינו".