הפסוק של אלול
המילה "אלול" מצטיינת בראשי תיבות רבים.
אצל הספרדים אומרים באנחה: "אוי לי ואבוי לי". חודש אלול מגיע, והנה הלכה לה השינה בארבעים הימים הקרובים. מדי חצות לילה או אשמורת הבוקר, משכימים קום לאמירת הסליחות ומתכוננים ברצינות רבה לימי הדין.
אצל החסידים אומרים בחיוך: "אני לרבי ואשתי לחמותי". חסיד סופר את הכסף בארנק בימים האלו ומוודא שיש באמתחתו מספיק מצלצלים כדי לנסוע לחצרות קדשנו ולעשות את החגים במחיצת הרבי...
ועכשיו ברצינות: ראשי התיבות המפורסמים ביותר של חודש אלול, המובאים כבר בספרים קדמונים כמו האבודרהם והאר"י הקדוש, הם הרכב של ארבע מילים משיר השירים: "אני לדודי ודודי לי".
הפסוק חביב במיוחד על עם ישראל, גם משום סופי התיבות שלו, המרמזים על הסגולה המיוחדת של התקופה. סופי התיבות של המילים "אני לדודי ודודי לי" הם האות י', כפול ארבע פעמים – בגימטרייה ארבעים, כמניין ימי תקופת הרחמים והסליחות. את זאת אנו למדים ממשה רבינו, שעלה לשמים בראש חודש אלול, והרבה והפציר בתחנונים, עד שלאחר ארבעים יום בדיוק, בעיצומו של העשירי בתשרי, הוא זכה שתפילתו נענתה והשם אמר: "סלחתי כדברך".
כאן ראוי לבחון את משמעותו של הפסוק "אני לדודי ודודי לי": מה הוא מלמד אותנו על עבודת התשובה הנדרשת מכל אחד ואחת מאתנו בימים הללו?
השאלה מתעוררת יותר לאור העובדה שמגילת שיר השירים מציעה פסוק נוסף, דומה מאד לפסוק ההוא: "דודי לי ואני לו". מדוע חודש אלול קשור דווקא עם הפסוק האחר: "אני לדודי ודודי לי", ולא עם "דודי לי ואני לו"? מה גם שהפסוק "דודי לי" מופיע בסמוך לתחילת המגילה, בפסוק טז בפרק ב, הרבה לפני הפסוק 'שלנו', שמופיע רק בפסוק ב בפרק ו!
"אני לדודי" או "דודי לי"?
הבה נספר את הסיפור המרתק העומד מאחורי שני הפסוקים. הם מתארים סיפור של אהבה נכזבת, תשוקה מייסרת בה צד אחד לא נענה לזולתו והקשר אינו מצליח להגיע לידי מימוש.
אלו היו ימי האביב בארץ ישראל. הגשם של החורף נגמר, השמש זרחה, הציפורים צייצו וריח של פריחת אביב היכה באוויר. נערה יצאה אל הכרמים לחוות את הפריחה ופגשה רועה צאן יפה עיניים. התעוררה ביניהם אהבה גדולה והם קבעו לשוב ולהיפגש. היא חזרה העירה בעיניים בורקות ודמיינה את המפגש הקרוב עם הרועה. היא אמרה לעצמה בתשוקה את הפסוק הראשון: "דודי לי ואני לו". "דודי לי" – הרועה יבוא לביתי, ואז "אני אתמסר לו".
אך היום עבר והלילה חלף והדוד לא הגיע. היא חיפשה אותו באהבה, ביררה אצל שומרי העיר אם ראו אותו. "מצאוני השומרים הסובבים בעיר, את שאהבה נפשי ראיתם?", אך הם לעגו על תמימותה.
היא הלכה לישון נואשת וכמעט נרדמה, אך לפתע שמעה דפיקה על הדלת. "קול דודי דופק, פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי". אך היא סירבה לפתוח. הזמן חלף, הניכור השתלט עליה והיא איבדה את התשוקה.
הדוד הקיש שוב על הדלת בתחנונים, אך היא הכריזה במרמור: "פשטתי את כותנתי, איככה אלבשנה? רחצתי את רגליי, איככה אטנפם?".
הדוד לא אמר נואש. הוא שלח ידו פנימה אל חור הדלת כדי לפתוח אותה מהצד הפנימי ולהיכנס, אך לפני שהיא הספיקה לקום, הוא ברח ונעלם.
וכאן מגיע הפסוק השני. הנערה החליטה לשוב ולחפש את הדוד, אך הפעם, למודת ניסיון, אמרה להיפך: "אני לדודי ודודי לי". אני אהיה זאת שאעשה את הצעד הראשון, ואחר כך הוא יימשך אליי.
והשאלה היא, כאמור: מה הרמז בכך שחודש אלול קשור דווקא עם הפסוק השני, עם ההחלטה של הרעיה להיות זאת שתעשה את הצעד הראשון עבור הקשר עם הדוד?
אף אחד לא יצליח לנקות אותך חוץ ממך
מספרים על חסיד עני, שישב כל ימיו על התורה והתפילה וכמעט לא הביא פרוטה הביתה. הם שרדו איכשהו את שנות גידול הילדים, אך כשהגיעו הבנות לפרקן, לא הייתה לו פרוטה לחתן אותן. הוא פנה לרבי שלו וביקש עצה, והרבי הבטיח לו נס גלוי. "אתה תזכה בקרוב בפרס הגדול בלוטו ותחתן את הילדים בכבוד".
החסיד יצא מאושר, אך אחרי שבוע חזר לרבי שבור. "ההגרלה השבועית התקיימה, ולא זכיתי".
הרבי התפלא. "זה לא ייתכן. התפללתי עליך מכל הלב והייתי בטוח שתזכה. נו, נמתין לשבוע הבא ובוודאי יתרחש נס".
שוב חלף שבוע, ושוב חזר החסיד קודר. "לא זכיתי".
"רגע", אמר לו הרבי. "קנית כרטיס לוטו?".
"לא", אמר החסיד, "חשבתי שיהיה נס ולא ראיתי צורך לעזור לקדוש ברוך הוא לחולל את הנס"...
חודש אלול מגיע, ואצל כל יהודי זז מיתר בלב. כל אחד רוצה איכשהו להתעורר ולחוות בעומק יותר את הימים הללו, אך אין לנו חשק להתאמץ. אנו רוצים שמישהו אחר יעשה את העבודה בשבילנו. שהקדוש ברוך הוא יחולל נס ואנו נקום בבוקר טהורים וזכים יותר, בלי מחשבות זרות ובלי דיבורים אסורים.
לכן מדגיש הפסוק: "אני לדודי ודודי לי". בעל התניא מבאר במאמרו על הפסוק, בספר ליקוטי תורה, שהשם יכול לעשות בשבילנו הכול, הוא יכול לחסל את הגרעין האיראני ולמגר את העוני, רק דבר אחד הוא לא עושה: להזיז אותנו עצמנו. מה שלא נעשה בעצמנו – לא יקרה. אם ברצוננו להיות קרובים יותר לקדוש ברוך הוא בראש השנה, אין מנוס מלקום ולעשות את הצעד הראשון בחודש אלול. לקום מוקדם יותר בבוקר, להתפלל יותר בכוונה, לכבות את הוואטסאפ לרבע שעה כל יום וללמוד מעט חסידות.
אצל חסידים אומרים כי עוף שמתפלש בבוץ, בעל הלול יכול לנקות אותו מהיום ועד מחר, אך הדבר לא יועיל הרבה. אולם אם העוף ינענע את הכנפיים בעצמו, הוא יתנקה ברגע אחד...
וכדי לחדד יותר את המסר, מביא בעל התניא משל נפלא שהפך במשך השנים להיות "פס הקול" המלווה את חודש אלול: מעשה במלך ששהה בימי הקיץ מחוץ לארמון, ובסוף הקיץ יצא חזרה לכיוון עיר הבירה. בדרך העירה הוא סטה מהכביש הראשי וביקש לבקר את החקלאים בשדה, לשמוע את המעיק על ליבם בנושאי חקלאות ומיסים. המלך ירד אל השדות המאובקים, פשט את גלימת המלכות ונכנס לשדה בחולצת פולו ומכנסי עבודה. היו בין החקלאים שהיו פקחים, והבינו את גודל ההזדמנות שלפניהם, וניגשו למלך. הם דיברו את אשר על ליבם וזכו שהמלך יזמין אותם לבוא אחר כך לארמונו. אך היו חקלאים טיפשים, שלא התרשמו מהגדולה של המלך, משום שהוא בא בסך הכול בחולצה ומכנסיים ממש כמותם. בגדי המלוכה היו חסרים להם...
וכך הם ימי חודש אלול: מצד אחד, "קול דודי דופק פתחי לי". הקדוש ברוך הוא מקיש על הלב של כל אחד מאתנו ומתחנן להתעורר. הוא מאיר בעולם את הארת שלוש עשרה מידות הרחמים ומעניק לנו את ההזדמנות להשיג מחילה על השנה שהייתה. אך מצד שני, אלו ימי חול רגילים בהם אנו נשאבים לתוך העבודה היומיומית. הנקישה של הקדוש ברוך הוא על לוח ליבנו היא חרישית ועדינה וקל מאד לפספס אותה. לכן הפסוק מדגיש: "אני לדודי". עיקר העבודה של הימים הללו מוטלת עלינו, להיות אלה שמתעלים מעל אווירת החול ומנצלים את הקרבה של המלך כדי לבקש את הדברים הנכונים ולהתחיל שנה אחרת לגמרי.
תעזור לעצמך
ברוח דומה, שמעתי פעם ביאור דרשני נאה על סיפור התשובה המפורסם ביותר בדברי חז"ל. הגמרא מספרת על אלעזר בן דורדייא הפוחז וההולל שלא הייתה אישה חוטאת בעולם שלא חטא עמה. פעם הפטירה כלפיו אחת מאותן נשים כי הוא בוודאי חסר תקנה, הוא בבירור לא ישוב לעולם בתשובה. לשמוע את הדברים ממנה – פגע בו בהחלט והוא התעורר.
אלעזר נעמד בין ההרים וקרא: "הרים וגבעות, בקשו עליי רחמים". אך הם סירבו: "עד שנבקש עליך נבקש על עצמנו". הוא פנה אל השמים והארץ וקרא "בקשו עליי רחמים", אך הם סירבו: "עד שנבקש עליך, נבקש על עצמנו". הוא המשיך ופנה אל הכוכבים והמזלות, אך גם הם סירבו מאותה טענה. "אמר: אין הדבר תלוי אלא בי, הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכייה עד שיצאה נשמתו".
מה הייתה משמעות הפנייה שלו אל כל הגורמים מסביבו? מה אלעזר התכוון להשיג בכך שפנה אל כל הכוחות הפועלים בטבע?
דרש מעניין אומר כי אלעזר לא רצה להתאמץ. הוא חיפש אחרים שיתאמצו בשבילו. הוא פנה אל "ההרים", כלומר, אל ההורים שלו, וביקש: אולי אתם תעשו משהו ותעוררו אותי בתשובה. אך הם ענו לו: רק אתה יכול להזיז את עצמך; הוא פנה אל "השמים והארץ", כלומר אל הסביבה שלו, וקיווה כי החברים יעוררו אותו לתשובה, אך הם השיבו באותה גישה בדיוק; כצעד אחרון הוא פנה אל הכוכבים והמזלות, כלומר, אל המזל שמאיר בו מלמעלה, ואמר: אולי אקום בבוקר אדם חדש עם התעוררות תשובה. אך גם גרמי השמים אמרו לו כי אין קיצורי דרך במסלול אל התשובה.
רק מי שמוכן להתאמץ ולמצוא את "המלך בשדה", יזכה להמשיך אתו אל הארמון ולחוות את הגילויים העמוקים של חודש תשרי לטובה ולברכה.
לדפוק על התריסים בבית
מספרים על תושבי העיירה חלם בפולין, שהיו טיפוסים מיוחדים במינם. מתישהו הזדקן הגבאי שהיה מעיר את התושבים לסליחות ולא היה לו כוח לצעוד ברחובות העיר ולהקיש על התריסים להעיר את הציבור. ישבו חכמי חלם שבעה ימים ושבעה לילות והחליטו להסיר את התריסים מהבתים ולהביא אותם אל בית הכנסת, ושם יקיש עליהם הגבאי בצורה מרוכזת...
יש לומר כי הדברים צופנים בחובם הרבה מעבר לבדיחה נאה. את הנקישה של חודש אלול יש להשמיע על התריסים בבית ולא על התריסים בבית הכנסת. רק תזוזה אמתית בעניינים הנוגעים בצפונות נפשו של כל אחד – יכולה להביא לכולנו שנת גאולה מהגלות הפנימית בענייני עבודת השם וגאולה כללית בקרוב ממש.
כתוב תגובה