בס"ד. שיחת יום שמחת תורה, ה'תשכ"ז.

בלתי מוגה

א. כ"ק מו"ח אדמו"ר ביאר1, שעיקר הענין של שמחת-תורה הוא הניגון והריקוד, ומצות היום בריקודים, ובאופן שרוקדים עם ספר-התורה כפי שהוא כרוך במפה ובמעיל, כיון שזה קשור עם מדריגת התורה כפי שהיא "נעלמה מעיני כל חי"2, שאינה בגלוי3.

ובאופן זה אין התחלקות בין בנ"י, אלא הכל שוים: כאשר הס"ת פתוח – אזי יש חילוקים בהבנה והשגה, שיש מי שמבין ומשיג בתורה שבכתב ובתורה שבעל-פה, ועד להבנה והשגה בכל חלקי התורה – פשט, רמז, דרוש וסוד, ויש מי שאין לו הבנה והשגה, ושייך רק לאמירת אותיות התורה, באופן ש"לא ידע מאי קאמר"4; אבל כאשר הס"ת מכוסה – אזי אין התחלקות כלל, אלא הכל הם בשוה, מ"ראשיכם גו'" ועד "חוטב עציך" ו"שואב מימיך", כמו שבר"ה "אתם נצבים היום כולכם גו' ראשיכם שבטיכם מחוטב עציך עד שואב מימיך"5, ועד"ז בכאו"א גופא – כל הכחות שבו, מהראש עד להרגל, הם בשוה, ואדרבה – עיקר הריקוד הוא ברגל.

ומכל זה מובן שעיקר מצות היום דשמח"ת הוא ענין ההקפות, שאז הוא ענין הריקודים.

ב. ההכנה להקפות היא באמירת פסוקי "אתה הראת".

ובהקדמה – שכשם ש"מצות היום בשופר"6 דר"ה קשורה עם אמירת פסוקים, מלכיות זכרונות ושופרות, שבאים בתור ראי' מן התורה שאי אפשר בלאו-הכי ובאופן אחר, כן הוא בנוגע לענין ההקפות, שהפסוקים שאומרים לפנ"ז באים בתור ראי' מן התורה7, שהתורה פוסקת שאי-אפשר באופן אחר, ו"אין עוד מלבדו"8, ועד שפס"ד זה פועל גם למעלה, שהקב"ה אומר "נצחוני בני נצחוני", ומתוך שמחה, "קא חייך ואמר כו'"9.

הפסוק הראשון הוא: "אתה הראת לדעת גו'"8, וכפירוש רבנו הזקן10: "אתה" – קאי על העצמות, "הראת" – "דו האָסט זיך באַוויזן", "לדעת" – "כדי מען זאָל דיר קענען וויסן". וכן פירש בתרגום אונקלוס11 (שמבואר בגמרא12 שתרגום זה ניתן מסיני): "את אתחזיתא למדע כו'". והיינו, שהקב"ה נתן לבנ"י נתינת כח ורשות כדי שיוכל להיות אצלם ענין הידיעה (עד לפנימיות ענין הדעת – הכרה) בהעצמות.

כלומר: לולי זאת ש"אתה הראת גו'" – לא היתה יכולה להיות אצל בנ"י שום ידיעה בהעצמות, שהרי החילוק בין בורא לנברא הוא באין-ערוך, ומכ"ש בנוגע למדריגות באלקות שלמעלה מבחי' בורא (שהרי "לא זהו עיקר האלקות מה שהעולמות מתהווים ממנו"13), ועאכו"כ – לגבי בחי' "אתה", ענין העצמות שלמעלה מהתואר אלקות; וכדי שבנ"י יהיו שייכים לזה, צ"ל הענין ד"אתה הראת", שזוהי הנתינת כח מלמעלה.

ועוד זאת – "אתה הראת לדעת", היינו, שיהי' הענין דידיעת אלקות לא רק במדריגות תחתונות, אלא גם למעלה מעלה עד אין קץ, שגם שם לא מספיק ענין האמונה, אלא צ"ל גם ענין הידיעה.

וכמבואר14 בענין "זה א-לי ואנוהו אלקי אבי וארוממנהו"15, שתחלה צ"ל הענין ד"אלקי אבי", שהו"ע האמונה, שלכן הרי זה באופן של רוממות, "וארוממנהו", אבל לאחרי כן צ"ל הענין ד"זה א-לי", שהו"ע הידיעה, שהוא עצמו מבין אלקות.

ועל זה באה הנתינת כח מלמעלה – שאצל יהודי יוכל להיות ענין הידיעה, ועד לענין הדעת – הכרה באלקות.

ג. וכיון שזוהי נתינת כח מלמעלה – הרי בודאי שסוכ"ס יבוא הדבר לידי פועל, וכמ"ש16 "כן יהי' דברי גו' לא ישוב אלי ריקם כי אם גו'" (בדוגמת "כאשר ירד הגשם והשלג גו' כי אם הרוה את הארץ והולידה והצמיחה"17) – שענין זה נאמר אפילו לגבי נביא, ועאכו"כ בנוגע להעצמות, שהראה את עצמותו כדי שתהי' בו ידיעה, הרי בודאי יבוא הדבר לידי פועל.

והרי ידוע פתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר18 שחסידים הם פקחים ואינם מניחים למחר: "מחר" – היינו "למחר לקבל שכרם"19, שאז בודאי יקויים היעוד "כולם ידעו אותי"20, אבל חסידים אינם ממתינים ל"מחר", אלא עושים זאת כבר עכשיו – "היום לעשותם"21.

וכיון ש"אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו"22, הרי מובן שבודאי יש לכאו"א מישראל הכח שתהי' לו ידיעה באלקות23.

* * *

ד. בכלל הי' זה דבר נדיר ביותר שכ"ק מו"ח אדמו"ר ידבר אודות עצמו,

אך בשמח"ת תש"ה24 דיבר כ"ק מו"ח אדמו"ר אודות הפסוק25 "וליוסף אמר מבורכת הוי' ארצו גו'",

– וכדי שלא תהי' נתינת מקום לומר שהכוונה היא למישהו אחר... אמר אז26 הפתגם דלקמן:

הבעש"ט והמגיד הם בבחי' הכתר, שיש בה ב' הבחי' דעתיק ואריך: הבעש"ט הוא בחי' עתיק, והמגיד הוא בחי' אריך. רבנו הזקן – חכמה, אדמו"ר האמצעי – בינה, והצ"צ – דעת. והוסיף: זאת שמעתי ברבים, וביחידות שמעתי עד נצח והוד "און ווייטער" (עכ"ל).

והרי לאחרי ספירת ההוד באה ספירת היסוד וכו', וספירת היסוד היא ענינה של יוסף –

ודיבר אז אודות ארצו של יוסף, שמבורכת בכל טוב, וכדברי רש"י, "שלא היתה בנחלת השבטים ארץ מלאה כל טוב כארצו של יוסף" (אף שכל נחלות השבטים היו טובות).

אלא שבשביל זה צ"ל ענין החרישה, כי לולי זה הרי כל הטוב הוא בהעלם, ולא בגילוי.

וסיים כ"ק מו"ח אדמו"ר: חסידים בכלל, ותמימים בפרט, עיבדו ("באַאַרבעט") את ארצו של יוסף, ואז היא תוציא כל טוב בגשמיות וברוחניות!

ה. אמנם, לאמיתתו של דבר – לאחרי ההקדמה ש"שמחת תורה שאַדט ניט"27 – הנה משנת תש"ה ועד עתה, עדיין לא נעבדה "ארצו של יוסף" כדבעי, ולכן חסרים גם הענינים בגשמיות, ועד שפלוני בן פלוני מתאונן על ענינים של מה-בכך...

אילו הי' מעבד את "ארצו של יוסף" – היו לו בדרך ממילא כל צרכיו, כמ"ש28 "אם בחוקותי תלכו גו' (שתהיו עמלים בתורה) ונתתי גשמיכם בעתם גו'", אבל כיון שבפועל לא עיבד, לכן חסרים לו הענינים בגשמיות, והוא מתאונן על ענינים שאין צורך להתאונן עליהם; הוא מתאונן על הענינים הטפלים, ולא על מה שצריך...

ו. ויש להוסיף ולהעיר:

כ"ק מו"ח אדמו"ר אמר באותה שיחה, שכוונתו היא לכל אחד, בלי יוצא מן הכלל.

– באותה שנה חל שמח"ת ביום שלישי בשבוע, וכיון שהפסוק "וליוסף אמר גו'" הוא בתחילת שיעור חומש היומי, לכן אמר אז כ"ק מו"ח אדמו"ר שפרשה זו שייכת לכאו"א.

ואפילו בשנה זו ששמח"ת חל בערב שבת – הרי פסוק זה בקריאת התורה דשמח"ת הוא ב"שלישי", שבה עולה (לא כהן או לוי, אלא) ישראל, כך, שזהו ענין ששייך לא רק לכהן או ללוי, אלא לכל בנ"י.

ז. בהתוועדות זו נוכחים גם יהודי רוסיא, שמסתמא לא ראו את הרשימה הנ"ל (ובמכ"ש מזה שאפילו כאן לא הגיעו הדברים כו', ועאכו"כ שם), ולכן כדאי לחזור ולומר עתה עוה"פ:

ובהקדמה – שאצלם חסר עדיין בבני חיי כו' בגשמיות, אף שברוחניות הרי הם מלאים וגדושים במסירות-נפש ובנסיונות, ובאופן שהמס"נ היא לא רק בשעת תפלת נעילה בסיום וחותם יום-הכיפורים29... אלא גם בכל יום, ובפועל.

ולכן, כדאי לחזור ולומר, שכ"ק מו"ח אדמו"ר מבקש בקשה נפשית, שהיא גם ציווי ונתינת כח, לעבד ("באַאַרבעטן") את ארצו של יוסף, ובמילא יומשך כל טוב, ובלשון הכתוב: "ממגד שמים מטל גו'" (וכפי שהדין הוא בנגלה, ש"טל לא מיעצר"30).

ובקשה זו נמסרת ע"י עבדיו הנביאים, עבדי הוי', לכל בנ"י – שיגלו שבארצו של יוסף ישנו כל טוב, אלא שיש צורך לעבד אותה.

ועד שבאים לסיום הפרשה: "והם רבבות אפרים גו'"31 ("רבבות" – מלשון רבבה ומלשון ריבוי, כב' הפירושים שבזה32), ובאופן שפועלים גם בהיפך הקדושה33, לעשות מ"צרה" – "צהר"34 כו'23.

* * *

ח. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה אתה הראת לדעת גו'.

* * *

ט. דובר לעיל35 אודות הענין ד"והגיענו" שישנו בהריקוד דשמח"ת, שלמרות היותו עייף ויגע, עליו לעשות את כל הענינים, ומתוך שמחה ותענוג.

וכן הוא בנוגע להעברת הסדרה "שנים מקרא ואחד תרגום", הן בנוגע לפרשת וזאת הברכה, לאלו שלא עשו זאת אתמול36, וכן בנוגע לפרשת בראשית – שבזה יש דעות מתי צריך לעשות זאת, קודם סעודה שני' או קודם סעודה שלישית37, אבל עכ"פ יש לעשות זאת. וכן בנוגע ללימוד פרשת בראשית עם פרש"י38.

והרי ידוע הפתגם39 "אַזוי ווי מען שטעלט זיך אַוועק שבת בראשית – אַזוי גייט עס" במשך כל השבתות של כל השנה כולה, ויהי רצון שאכן יהי' באופן כזה23.

______ l ______