בס"ד. ש"פ נח, בדר"ח מרחשון, ה'תשכ"ז

(הנחה בלתי מוגה)

והי' מדי חודש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחוות לפני אמר הוי'1, ואיתא בילקוט עה"פ2, אמרו ישראל, רבש"ע, אימתי אתה מחזיר לנו את הכבוד שהיינו עולים בשלשת פעמי רגלים ורואים את השכינה, א"ל הקב"ה, בני, בעוה"ז הייתם עולים בשנה שלש פעמים, כשיגיע הקץ אתם עתידים להיות עולים שם בכל חדש וחדש, שנאמר והי' מדי חודש בחדשו וגו'. ולעיל מיני'3, היאך באים בראש חודש ובשבת מסוף העולם, אלא העבים באים וטוענים אותם ומביאים אותם לירושלים כו', והוא שהנביא מקלסן מי4 אלה כעב תעופינה. וצריך להבין5, מהו הטעם שלעתיד לבוא תהי' העלי' לרגל בכל שבת ור"ח, ואילו לפנ"ז, בזמן שביהמ"ק הי' קיים, הן בית ראשון והן בית שני, היתה העלי' לרגל רק בשלשת פעמי רגלים, ביו"ט ולא בשבת, ובפרט ע"פ הידוע ששבת הוא למעלה מיו"ט, כי שבת הוא בחי' מוחין דאבא, ויו"ט הוא בחי' מוחין דאמא6, והרי החילוק שבין מוחין דאבא למוחין דאמא הוא לא רק חילוק שבסדר השתלשלות, אלא חילוק שבאין ערוך לגמרי, כמובן מהידוע שהחילוק בין מוחין דאבא למוחין דאמא בענין העולמות הוא ע"ד החילוק שבין עולם האצילות לעולם הבריאה, שזהו חילוק שבאין ערוך, כמובן מזה שיש ביניהם צמצום, פרסא ומסך7, וכמבואר גם בהמשך וככה לאדמו"ר מהר"ש8, שהשנה היא שנת המאה להתחלת נשיאותו. וכיון ששבת הוא למעלה מיו"ט, אינו מובן, למה היתה העלי' לרגל ביו"ט, ולא בשבת.

ב) ולהבין זה יש להקדים תחילה ביאור ענין השבת, שהוא היפך מששת ימי החול. דהנה כתיב9 ששת ימים תעבוד, ואיתא במכילתא10 זו מצות עשה, וקאי לא רק על העבודה דרמ"ח מ"ע כו', כפי שדרשו רז"ל11 על הפסוק12 לעבדה ולשמרה, לעבדה זו רמ"ח מ"ע ולשמרה זו שס"ה מל"ת, אלא גם על העבודה כפשוטה בל"ט מלאכות דעובדין דחול, והיינו, שיש נתינת כח ורשות על עשיית מלאכה בששת ימי החול. והטעם שצריך על זה רשות ונתינת כח, כי, הלא את השמים ואת הארץ אני מלא13, היינו, שהקב"ה נמצא בכל מקום כו', ואם גבי מלך בשר ודם מצינו שמאן דמחוי במחוג קמי מלכא כו'14, הרי עאכו"כ שכן הוא במלך מלכי המלכים הקב"ה, ומצד זה הרי לא שייך שתהי' ההתעסקות בעובדין דחול. ולכן יש צורך בנתינת כח ורשות שאעפ"כ תהי' ההתעסקות במלאכה.

והענין בזה, דהנה כתיב15 בראשית ברא אלקים, שם אלקים דוקא, והיינו, דעם היות שהתהוות הנבראים היא משם הוי', הוי' מלשון מהוה16, ובלשון הרמב"ם17 שכל הנמצאים כו' לא נמצאו אלא מאמתת המצאו, ומסיים18, הוא שהנביא אומר19 והוי' אלקים אמת, מ"מ, בכדי שתהי' ההתהוות בפועל ובגילוי, הרי זה ע"י ההתלבשות בשם אלקים דוקא, שזהו מ"ש ברא אלקים, ול"ב פעמים אלקים נזכר במעשה בראשית20, ולא נזכר שם הוי', ורק לאחרי בריאת האדם ועבודתו נאמר21 ביום עשות הוי' אלקים ארץ ושמים. והנה, ענינו של שם אלקים להעלים ולהסתיר על שם הוי', כמ"ש22 כי שמש ומגן הוי' אלקים, שהוא כמו מגן ונרתק לשמש הוי', שעי"ז יהיו הנבראים בבחי' יש ודבר נפרד כו'. וזהו גם ששם אלקים הוא בלשון רבים23, דהיינו ריבוי כחות האלקות המשפיעים ומהוים נמצאים רבים, ואפילו השופטים והדיינים נקראים בשם אלקים24, ועד שאלקים בגימטריא הטבע25, והרי טבע הוא מלשון טבעו בארץ שערי'26, שהחיות האלקי שבעולם הוא באופן של טביעה, בהעלם והסתר27. ועד כדי כך, שמצד ההעלם וההסתר דשם אלקים יכולה להיות השתלשלות וירידה למטה מטה ביותר עד שנעשה אלהים אחרים, ובלשון חז"ל28 שיודע את רבונו ומכוין למרוד בו, וכמבואר בתניא29 שמקליפת נוגה נמשכת יניקה וחיות לשלש קליפות הטמאות. ועז"נ ששת ימים תעבוד, היינו, שבששת ימי החול צריכה להיות העבודה לתקן את ההעלם וההסתר דשם אלקים, וענין זה נעשה ע"י העבודה (לא רק בעניני התומ"צ, אלא גם) בעניני הרשות, בל"ט מלאכות, דתנא סידורא דפת נקט30, ועד"ז במשא ובמתן כו', והיינו31, שכאשר משאו ומתנו באמונה32, ועבודתו בסידורא דפת היא באופן שמאמין בחי העולמים וזורע33, הנה עי"ז מגלה את השמש הוי' מהמגן דשם אלקים. וכידוע גם תורת הבעש"ט34 בפירוש בראשית ברא אלקים, שהתחלת העבודה היא לגלות את הכוונה הפנימית והעצמית (שזהו האמת) דשם אלקים. ועי"ז פועלים שתושלם כוונת הבריאה, שנתאווה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים35, דירה דייקא, שבה נמצא העצם של הדר בהדירה36.

אמנם כל זה הוא בששת ימי החול, שאז צריכים לברר את ההעלם וההסתר דשם אלקים ע"י ההתעסקות במלאכה. משא"כ בשבת כבר נגמרה ההתהוות שמשם אלקים, כמ"ש37 ויכולו השמים והארץ גו', ועז"נ38 ויכל אלקים, פי' שכלתה בחי' ומדרגת מדת הצמצום וההסתר דשם אלקים ונמשך התגלות שם הוי'39, וכנ"ל שזהו מש"נ ביום עשות הוי' אלקים ארץ ושמים. וכיון שלא צריך לברר את ההעלם וההסתר דשם אלקים, לכן אין צורך בענין המלאכה, ואדרבה, יש איסור בעשיית המלאכה, משום דמאן דמחוי במחוג קמי מלכא כו', ועשיית מלאכה בשבת נקראת בשם חילול, שמכניס את הלעו"ז לתוך החלל והמקום של הקדושה כו'40.

ג) ובפרטיות יותר הנה ענין יום השבת הוא עליית המלכות41. וענין ספירת המלכות הוא בדוגמת כח המעשה למטה שהוא כח היותר אחרון שבאדם, והוא כח חיצוני לגמרי, ועד שכח המעשה מצינו גם בבהמה42, ודוגמתו למעלה הו"ע ספירת המלכות, שהיא כח המעשה דלמעלה, שעי"ז נתהוו כל הנבראים שבעולם, כמ"ש43 ויעש אלקים גו'. ועוד זאת, שספירת המלכות נקראת גם בשם דיבור, והרי ענין התהוות הנבראים הוא גם ע"י הדיבור, כמ"ש44 ויאמר אלקים גו', והיינו לפי שדיבורו של הקב"ה חשיב מעשה45. ובפרטיות יותר, הנה בדיבור יש ב' בחי', כמדובר במאמרים שלפנ"ז46 (מיוסד על מאמרי אדמו"ר מהר"ש47), שיש בחי' פנימיות הדיבור, והו"ע אותיות הדיבור שהם כלי להשכל המתלבש בהם, ויש בחי' חיצוניות הדיבור, והו"ע הבל הלב שממנו באים האותיות48. ובחי' חיצוניות הדיבור היא בקירוב אל ענין המעשה. וזהו ענין איסור עשיית מלאכה בשבת, כיון ששבת הוא למעלה מענין העשי', לפי שאז היא עליית המלכות, כנ"ל. אמנם, עפ"ז הי' צריך להיות גם הדיבור אסור בשבת מן התורה, והרי האיסור מן התורה הוא רק על מלאכה, ואילו הדיבור אינו אסור אלא מדרבנן49. אך הענין הוא, שרק אצל הקב"ה חשיב הדיבור כמעשה, משא"כ אצל האדם למטה שמדיבורו לא יתהווה מאומה, וא"כ, מה שנוגע למטה הוא רק השביתה מענין המעשה, כיון שמעשה האדם הוא בדוגמת המעשה למעלה, ולכן מה שאסור מן התורה הרי זה רק עשי' בפועל ממש. ומ"מ נאסר גם הדיבור, להיותו דוגמא עכ"פ לדיבור של מעלה, שהרי שניהם הם בחי' דיבור, אלא שהאיסור הוא רק מדרבנן.

ד) והנה גם ר"ח אינו נקרא יום המעשה50, מפני שגם בר"ח מאיר גילוי שם הוי', ומ"מ הוא מותר במלאכה. והענין בזה, שאף שבר"ח מאיר גילוי שם הוי', הרי זה באופן שהדיבור מקבל הארה מבחי' שם הוי', אבל עיקר הגילוי למטה הוא בחי' הדיבור (ולא כמו בשבת שהו"ע עליית הדיבור, בחי' המלכות, ואז ההנהגה למטה אינה מבחי' הדיבור, אלא מבחי' המחשבה). והחילוק שבין ר"ח לימי החול51, שבימי החול מקבל הדיבור מבחי' המדות, משא"כ בר"ח מקבל הדיבור מבחי' המוחין52. דהנה, בענין הדיבור מצינו שלפעמים מקבל הדיבור מהמדות, וכמו המדבר דברי אהבה, ולפעמים מקבל הדיבור מהמוחין, וכמו כאשר מדבר דברי שכל ודברי תורה. וכן הוא גם בענין המעשה, שלפעמים מקבל כח המעשה מהמדות, ולפעמים מקבל כח המעשה מהמוחין עצמם. וזהו ענינו של ר"ח, שספירת המלכות, שהיא בחי' הדיבור והמעשה שלמעלה (כנ"ל), מקבלת מהמוחין שלא ע"י ז"א. ולכן אינו נקרא יום המעשה, כיון שאז מקבל הדיבור מבחי' נעלית יותר. ומ"מ, כיון שגם בר"ח העיקר הוא בחי' הדיבור, לכן מותר ר"ח במלאכה (ולא כמו בשבת, שהדיבור הוא בבחי' עלי', ולכן אסור במלאכה).

ה) ומעתה יש לבאר הטעם שבזמן הבית לא הי' ענין העלי' לרגל בשבת ור"ח, אלא ביו"ט דוקא. והענין בזה, דהנה, ענין העלי' לרגל הוא לעלות וליראות ולהשתחוות כו'53, ואמרו רז"ל54 כשם שבא ליראות כך בא לראות, וכשם שהראי' מלמעלה למטה (ליראות) היא ראי' פנימית ואמיתית, כך גם הראי' מלמטה למעלה (לראות) צריכה להיות ראי' פנימית ואמיתית, וכדי שהראי' למטה תהי' פנימית ואמיתית, הרי זה כאשר ישנו ענין הגילוי דוקא. וזהו ענינם של הימים טובים, שנקראים מועדים לשמחה55, והרי שמחה גורמת ענין הגילוי, ומצד ענין הגילוי שביו"ט הי' יכול להיות הענין דעלי' לרגל, לעלות וליראות ולהשתחוות כו', ראי' פנימית ואמיתית, ועי"ז נעשה גם ענין ההשתחוואה לא רק בחיצוניות, אלא גם בפנימיות כו'56. אבל בשבת ור"ח, אף שישנו גילוי בחי' שם הוי' (כנ"ל), מ"מ, אין זה בבחי' גילוי ממש למטה, והיינו, דאף שבשבת ישנו ענין עליית המלכות, ועד שמצד העלי' דשבת לא שייך אז ענין הפסולת כו', כמארז"ל57 פרש חגיכם קאמר ולא פרש שבתכם, מ"מ, אין זה נרגש בגילוי למטה, וכן בר"ח, אף שנמשך במלכות מבחי' המוחין, מ"מ, אין זה נרגש בגילוי למטה, אלא ההמשכה היא בהעלם, ולכן לא הי' אז ענין העלי' לרגל, לעלות וליראות ולהשתחוות כו', שקשור עם ענין הגילוי דוקא.

ו) אמנם כל זה הוא כפי שהי' בזמן הזה, משא"כ לעתיד לבוא יהי' ענין העלי' לרגל בכל שבת ור"ח, כמ"ש והי' מדי חודש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחוות לפני. והענין בזה, דהנה, לעת"ל יהי' ענין השבת בבחי' שבת בשבתו, והיינו, שהשבת דעכשיו יהי' נחשב כמו חול לגבי השבת דלעת"ל, וכמו"כ ר"ח שיהי' לעת"ל בבחי' חודש בחדשו. ויובן ע"פ המבואר בפע"ח58 שכל הגילויים עכשיו הם מבחי' חיצוניות עתיק, אבל בחי' פנימית עתיק יתגלה רק לעת"ל. ולהעיר, שכיון שכל הענינים שבעולם ישנם בתורה, וכמאמר59 אסתכל באורייתא וברא עלמא, הנה גם ענין התגלות פנימיות עתיק לעת"ל ישנו בתורה, והו"ע גילוי פנימיות התורה, כמ"ש60 ישקני מנשיקות פיהו, שאז תתגלה בחי' התורה כפי שהיא שעשועים גו' לפניו61, ונעלמה מעיני כל חי62, שזוהי מדריגת התורה כפי שהיא בבחי' פנימיות עתיק63. וזהו גם מה שהשבת דעכשיו נחשב כמו חול לגבי השבת דלעת"ל, כיון שבחי' אריך לגבי בחי' עתיק (ועד"ז חיצוניות עתיק לגבי פנימיות עתיק) היא כמו חול לגבי שבת. וכיון שלעת"ל יהי' גילוי בחי' פנימיות עתיק, אזי יהי' שלימות הגילוי דשבת ור"ח גם למטה, ולכן יהי' אז ענין העלי' לרגל בכל שבת ור"ח.

וע"פ הידוע בענין טועמי' חיים זכו64, שגם עכשיו צריך להיות מעין ודוגמא להגילויים דלעת"ל, הרי מובן, שמעין גילוי זה יש גם בשבת ור"ח שבזמן הגלות, ובפרט בשבת ר"ח, שאז ישנם ב' הענינים, עליית המלכות מצד שבת, והמשכת המוחין במלכות מצד ר"ח. וע"י העבודה בענין זה עכשיו, מקרבים את הגאולה העתידה, שאז יקויים היעוד והי' מדי חודש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחוות לפני אמר הוי'.

______ l ______