שיחת ש"פ תולדות, מבה"ח וער"ח כסלו, ה'תשכ"ד

פרשתנו כז, כח.

אבות פ"ב מ"ט.

וזהו הטעם שהענין ד"יחזור ויתן" לא נתפרש בכתוב (ורק נרמז בוא"ו המוסיף ד"ו.יתן") – כי, בתושב"כ (ספר הישר (ע"ז כה, רע"א ובפרש"י)), מדובר בעיקר בעבודת הצדיקים (ישר הולך), ואילו הברכה על ענין התשובה מתגלה דוקא ע"י "דברי סופרים" ש"ערבים" יותר מדברי תורה (שם לה, א ובפרש"י).

ובלשון חז"ל (ברכות לג, ב. וש"נ): "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים", והיינו, שענין היראה אינו בא מלמעלה, אלא עבודה בכח עצמו דוקא. והרי העבודה בקו היראה היא בעיקר אצל בעלי תשובה (ואילו צדיקים, עיקר עבודתם בקו האהבה, "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא" (ראה זהר ח"ב נה, ב. ח"ג רסז, א. לקו"ת שלח מב, ג. ובכ"מ)), וכמובן ממאמר המגיד (לקו"ת ואתחנן ט, ד) "שאע"פ שארז"ל (תו"כ ופרש"י קדושים כ, כו) אל יאמר אדם אי אפשי בבשר כו' אלא אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי, היינו במי שלא חטא מעולם, אבל הבע"ת, צ"ל כל מיני רע ואיסורים מאוסים אצלו, ושיאמר אי אפשי כו', בכדי שלא יפול ח"ו" – שזהו מצד גודל יראתו, שעל כל צעד ושעל ה"ה מתיירא שמא יעבור על רצון העליון ויהי' נפרד ח"ו ממנו ית'. וכיון שעבודת התשובה היא בכח עצמו, ה"ה מגעת למעלה יותר מעבודת הצדיקים, כי "למעשה ידיך תכסוף" (איוב יד, טו. וראה של"ה שער הגדול (כט, ב ואילך)).

ולהעיר ממארז"ל (ראה תדבא"ז פי"ט. יל"ש פרשתנו רמז קיא. זח"א פרשתנו קמג, ב) שיצחק רצה ליתן ליעקב ארץ ישראל ועולם הבא (עבודת הצדיקים), ולעשו – חוץ לארץ ועולם הזה (עבודת התשובה). אך באמת, הנה גם בירור והעלאת הניצוצות שבעשו (ע"י התשובה) הוצרך להיות ע"י יעקב דוקא. ועוד זאת, שאצל יעקב עצמו צ"ל ב' הענינים דעבודת הצדיקים ועבודת התשובה ("יתן ויחזור ויתן"), שהרי גם אצל צדיקים צ"ל עבודת התשובה, וכפי שיהי' לעתיד לבוא, שמשיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא (ראה זח"ג קנג, ב. לקו"ת דרושי שמע"צ צב, ב. ובכ"מ).

ברכה לג, יב.

פרשתנו כז, כז.

ולהעיר ממארז"ל (כתובות ה, סע"א) "במעשה ידיהם של צדיקים כתיב (בשלח טו, יז) מכון לשבתך פעלת ה' מקדש אדנ-י כוננו ידיך" – שביהמ"ק נקרא "מעשה ידיהם של צדיקים" ("עמך כולם צדיקים"). ולהעיר, שאף שכללות הענין דביהמ"ק הוא עבודת המטה, שלכן "גדולים מעשה צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ" (שם), הנה כללות העבודה מתבטאת בקבלת ההשפעה שמלמעלה, ואין זה אמיתית הענין דעבודה בכח עצמו (כי אם בבנינו ושכלולו לעת"ל, אחר החורבן).

מיכה ג, יב.

ואף שכל אחד מישראל, גם הפחות שבפחותים, יכול למצוא במה לשמוח (כמבואר בתניא (פל"א ואילך)) – הרי השמחה היא מצד הנשמה, שהיא "חלק אלקה ממעל ממש" (שם רפ"ב); אבל מצד הגוף ונפש הבהמית נרגש ענין החורבן, ולכן הוא בתכלית המרירות.

שהרי יכול להיות מעמד ומצב שגם לאחרי שנתעורר במרירות אמיתית, ה"ה נשאר מושקע בעניניו הקודמים – אם באופן ששקוע ("ביז איבערן קאָפּ") במשא ומתן, או אפילו בעניני תומ"צ, אבל רק ע"ד הרגיל (ולא בתנועה של תשובה כו'); כאשר כתוב "כאן כורעים" – ה"ה כורע, ואילו הי' כתוב "כאן בוכים" – הי' גם בוכה... אבל, כללות הנהגתו היא ע"ד הרגיל, ולא כפי שראוי להיות כתוצאה מזה שהענין נגע בפנימיותו ממש. ולכן יש צורך להדגיש שתכלית ההתעוררות של המרירות (חרישה) היא – שתהי' הזריעה והצמיחה כו'.

וגם לא העילוי והשלימות דשם הוי' שתהי' לעתיד לבוא, כמ"ש (זכרי' יד, ט) "ביום ההוא יהי' הוי' אחד ושמו אחד", כמו שאני נכתב אני נקרא (פסחים נ, א. וש"נ).

ואין לתרץ ע"פ מארז"ל (ב"ר פרשתנו פס"ו, ג) "מטל השמים זו מקרא וכו'", דקאי על תורה, ובמ"ת נאמר (יתרו כ, א) "וידבר אלקים" – שהרי "אין מקרא יוצא מידי פשוטו" (שבת סג, א. וש"נ), שקאי על השפעות גשמיות כו'.

נדפס לאח"ז במאמרי אדה"ז תקס"ב ח"א ע' צה ואילך. והמשכו בד"ה ולהבין שרשן של כל הדברים הנ"ל (שם ע' צט ואילך). וראה גם מאמרי אדהאמ"צ בראשית ע' רלו ואילך.

פרשתנו קסא, סע"ב ואילך.

ח [קמט], א ואילך.

בכותרת המאמר באוה"ת שם: "ונמצא בתו"ח באריכות".

כב [קסג], ב.

תהלים נה, יט.

וישלח לג, ד.

ראה לקו"ת ס"פ קרח. ובכ"מ.

עקב דייקא, שהוא החלק הכי תחתון, עד שנקרא בשם מלאך דהיפך החיים שבאדם (אדר"נ ספל"א).

תהלים עד, ט.

זח"ג קכד, ב (ברע"מ). הובא ונת' בתניא אגה"ק סכ"ו.

ראה אגה"ק דהבעש"ט (כתר שם טוב בתחלתו. ובכ"מ).

תהלים לד, טו. לז, כז.

ראה גם תו"א פרשתנו יט, סע"ב ואילך.

מלאכי ג, יח. וראה חגיגה ט, ב. תניא פט"ו.

ר"פ ויצא.

פרש"י ס"פ נח.

פרש"י ותוס' – סוכה מא, סע"א. ועוד.

זח"ב פח, סע"ב.