וידבר גו' והקריתם לכם, ש"פ מטות-מסעי, מבה"ח מנחם-אב, ה'תשי"ב

בס"ד. ש"פ מטות-מסעי, מבה"ח מנחם-אב, ה'תשי"ב

(הנחה בלתי מוגה)

וידבר ה' אל משה לאמר גו' והקריתם לכם ערים ערי מקלט תהיינה לכם ונס שמה רוצח מכה נפש בשגגה1. ואיתא במדרש רבה במקומו2 זש"ה3 טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך, זכור4 רחמיך ה' וחסדיך כי מעולם המה, אמר דוד, רבש"ע אלולי חסדיך שקדמו לאדה"ר לא הי' לו עמידה, שנאמר5 ביום אכלך ממנו מות תמות, ולא עשית לו כן, אלא הוצאת אותו מג"ע וחי תתק"ל שנה כו', גירשת אותו מג"ע כו' על שהביא מיתה על הדורות והי' חייב מיתה, אלא שריחמת עליו וגירשתו, כדרך הרוצח בשגגה שגולה ממקומו, לכך נאמר זכור רחמיך וחסדיך וגו' (וסיומא דקרא כי מעולם המה, שהרחמים והחסדים שלמעלה הם מתחילת הבריאה, שאז הי' חטא עה"ד). ומזה מובן, שחטא עה"ד הוא בדוגמת הורג נפש, אלא שמצד החסד והרחמים שלמעלה דנו אותו (לא כהורג נפש במזיד, אלא) כהורג נפש בשוגג שגולה ממקומו.

ב) ולהבין השייכות דחטא עץ הדעת להורג נפש6, הנה איתא בספרי קבלה והובא בחסידות7 על הפסוק8 שופך דם האדם באדם, שכאשר איש ישראל עובר עבירה, שעי"ז עובר מרשותו של הקב"ה לרשות הקליפה9, ה"ה מעביר את חיות הקדושה לרשות הקליפה, שזהו"ע שופך דם האדם, אדם דקדושה, באדם, אדם בליעל, אדם דלעו"ז. וזהו גם פירוש הכתוב10 ונוקב שם הוי', דשם הוי' קאי על האורות המאירים בכלים, ונוקב הוא לשון נקב, שע"י העבירה ה"ה עושה נקב בכלי, ובמילא נמשך החיות למקום הקליפות. וכשם שהוא בכל חטא בפרט, כמו"כ הוא בחטא עץ הדעת, שהוא שורש ומקור לכל החטאים שלאח"ז (ולכן גם עונש המיתה שנענש אדה"ר על חטא עה"ד הוא גם לדורותיו אחריו), שעל ידו נמשך חיות הקדושה אל הקליפות.

ג) אך צריך להבין, שהרי הקליפות יש להם חיות מצד בריאתם והתהוותם, וא"כ מה נתחדש בזה ע"י החטא דוקא. אך הענין הוא, שהקליפות כמו שהם מצד הבריאה ענינם הוא כמו הקליפה השומרת על הפרי11, וכמו בגשמיות, שכדי שתהי' צמיחת הפרי בטוב ויהי' ראוי לאכילה, צ"ל קליפה ששומרת על הפרי ומגנת עליו, והיינו, שלא זו בלבד שהקליפה אינה מנגדת לפרי, אלא אדרבה, ששומרת ומגינה עליו, ובאופן כזה היא מציאות הקליפות מצד הבריאה, שלא זו בלבד שאין ענינם לנגד או להעלים ולהסתיר על הקדושה, אלא אדרבה, הם מגינים על הקדושה. ודוגמא לזה בעבודת האדם, דהנה ידוע שבתחילת העבודה צ"ל קצת ישות, והו"ע שמינית שבשמינית12, שזהו כדי שהאדם לא יחשוב לעצמו מי אני ומה אני שאעבוד את השי"ת. והיינו, שבתחלת העבודה, כאשר האדם בא לעבוד את השי"ת, הנה א' מטענות היצר היא, שאומר לו, שכאן מדובר אודות עבודת השי"ת, מלך מלכי המלכים הקב"ה, וכיון שהנך יודע מעמדך ומצבך כו', הנה איך תוכל לעבוד את השי"ת. ובפרט ע"פ הידוע שענין העבודה הוא שעל ידה נעשה הגדלה בכח של מעלה13, כדאיתא במדרש14 על הפסוק15 ועתה יגדל נא כח אד' (וכן להיפך, שע"י העדר העבודה מתישין כביכול כח של מעלה, כדאיתא במדרש14 על הפסוק16 צור ילדך תשי, דבזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום, כביכול מתישין כח של מעלה). ולזאת טוען היצה"ר, דכיון שהנך יודע מעמדך ומצבך, איך תוכל לחשוב שבעבודתך תפעול זאת כו'. ולכן צ"ל בתחילת העבודה קצת ישות, שלא יתפעל מהיצה"ר ויעבוד את השי"ת. ומובן, שישות זו, לא זו בלבד שאינה מנגדת לעבודת הוי', אלא אדרבה, שמסייעת אל העבודה. ובאופן כזה היתה מציאות הקליפות בתחילת בריאתם, קודם החטא, שלא זו בלבד שלא היו מנגדים אל הקדושה, ולא זו בלבד שלא העלימו והסתירו על אור הקדושה, אלא אדרבה היו כמו קליפה שמגנת על הפרי. ובענין זה נעשה חידוש ע"י החטא, שהקליפות נעשו מנגדים אל הקדושה.

ד) והענין בזה, שהכח שיש בקליפות להעלים ולנגד אל הקדושה הוא לפי שע"י החטא נעשה ענין תערובת טוב ורע17. דהנה, לפני החטא לא הי' תערובת טוב ורע, כי הקליפות לא היו במקום הקדושה, שהרי קודם החטא הי' ענינם להגן על הקדושה, וענין ההגנה הוא באופן שהמגין הוא מחוץ להדבר שמגינים עליו, וכמו קליפת הפרי שהיא בין הפרי ובין מה שחוץ להפרי, בכדי להגן על הפרי ממה שחוץ ממנו, והיינו שמקומה הוא מחוץ להפרי, ולא במקום הפרי עצמו, שבו לא קיימת מציאות הקליפה. ועוד זאת, שהצורך בקליפה הוא רק בעת צמיחת הפרי, בכדי שתהא הצמיחה בטוב עד שיהא ראוי לאכילה, אבל בעת אכילת הפרי זורקים את הקליפה, והיינו לפי שכל ענין הקליפה הוא רק להגן על הדבר ממה שמחוץ הימנו, ולכן אין הקליפה שייכת לדבר עצמו. וכן הוא בעבודת האדם, שרק בתחילת העבודה, שאז אפשר שהיצה"ר ינגד אל העבודה בטענת מי אני ומה אני, ולכן צ"ל אז ענין הישות בכדי להגן מפני היצה"ר שלא ינגד לעבודה. אבל לאחרי כן, בהיותו באמצע העבודה, עד שבא למדריגת ומצאת את לבבו נאמן לפניך18, שהוא בבחי' ולבי חלל בקרבי19, שאז אינו חושש להתנגדות היצר, אזי אין צריך להיות ענין הישות כלל. והיינו, דכיון שענין הישות הוא בכדי להגן על העבודה מהדברים המנגדים לעבודה, לכן הנה מקומה אינו במקום העבודה, אלא בין העבודה ובין היצה"ר שמנגד להעבודה, ואילו בעבודה עצמה אין ענין הישות. ובאופן כזה היתה מציאות הקליפות מצד הבריאה, קודם החטא (שאז לא היתה תערובת טו"ר), שלא היתה להם שייכות לקדושה, דכיון שכל ענין הקליפות הי' להגן על הקדושה, וענין ההגנה הוא מחוץ להדבר, לכן לא היתה להם שייכות לקדושה, היינו, שבקדושה לא היתה ידיעה כלל (קדושה האָט גאָר ניט געוואוסט) אודות מציאות הקליפות, וכמאמר20 שמקום הקליפות הי' מתחת כל העולמות21. אך לאח"ז הי' חטא עה"ד, שתחלתו הוא מה שאדה"ר הסתכל במקום הקליפות22, שעי"ז נעשית שייכות בין הקליפות להאדם, דמקודם לכן לא ידע אדה"ר כלל שיש מציאות הקליפות, וכנ"ל שהקליפות היו מתחת כל העולמות, אך ע"י הסתכלותו במקום הקליפות נעשית אצלו שייכות עם הקליפות, והיינו לפי שהאדם הוא פנימי, הנה גם הענינים המקיפים שבו פועלים שייכות פנימית, ולכן, ע"י שהסתכל במקום הקליפות, פעלה בו הראי' ענין של התפעלות, ונעשית אצלו שייכות עם הקליפות23. וזהו מה שע"י החטא נעשה תערובת טו"ר, וכמו עץ הדעת טוב ורע24, שבעץ עצמו הי' טוב ורע, וכמו"כ נעשה אצל האדם (ע"י ההסתכלות כו') תערובת טוב ורע. וכיון שנעשה התערובת דטו"ר, הנה עי"ז יש כח לקליפות לנגד אל הקדושה. והיינו, שלפני שנעשה תערובת טו"ר, שהיו אז מחוץ לקדושה, ולא הי' בהם ענין של קדושה, לא הי' בהם כח כו', אך ע"י שנעשה תערובת טו"ר, הנה כיון שיש להם שייכות אל הקדושה ונמשך להם חיות מהקדושה, לכן יש להם כח לנגד לקדושה. וכן הוא בעבודה, שכאשר ענין הישות הוא (לא רק בתחילת העבודה, אלא גם) באמצע העבודה, והיינו, שיש לו ישות מהעבודה עצמה (שזהו"ע תערובת טו"ר, שנמשך לרע חיות מהטוב), אזי הישות היא גרועה ביותר, ועד שיכול לבוא למעמד ומצב שמוסיף חיות בקליפות לפי שעה (כדאיתא בספרים25, וכ"כ אדמו"ר הזקן בהלכות ת"ת26).

ה) ועפ"ז יובן מה שחטא עה"ד הו"ע הורג נפש, לפי שע"י החטא נעשה תערובת טו"ר, שנמשך חיות מקדושה לקליפה, וזהו ענין שופך דם האדם באדם, דדם האדם הוא חיות דקדושה, שזהו החיות של כללות ההשתלשלות, ששרשו הוא מאור הקו, שעז"נ27 וההוא נביעו איהו כנשמתא לגופא דאיהי חיים לגופא, וע"י החטא ה"ה שופך דם האדם דקדושה, וממשיך חיות הקדושה במקום הקליפות. וכנ"ל בפירוש ונוקב שם הוי', דמי שחטא ופגם והעביר את הדרך, דרך הוי', ה"ה עושה נקב ח"ו בשם הוי', שממשיך חיות בקליפות. וזהו הטעם שהיצה"ר משתדל בכמה תחבולות להחטיא את האדם, ואח"כ מקטרג ותובע את דינו, וכמארז"ל28 שהיצה"ר יורד ומתעה ועולה ומרגיז, דלכאורה אינו מובן, מה נוגע כ"כ ליצה"ר שהאדם יחטא, עד שמשתדל בזה בכל מיני תחבולות. ולכאורה הרי זה מפני שהיצה"ר שונא את האדם, אבל באמת אין זה מפני השנאה בלבד, אלא זהו גם לטובת היצה"ר בעצמו, כיון שע"י החטא יוכל לקבל תוספת חיות כו'. דהנה, החיות של כל הדברים הוא מהקדושה, וגם היצה"ר והקליפות מקבלים חיותם מהקדושה, אך בדרך כלל הנה קבלת החיות מן הקדושה היא ע"י ביטול דוקא, וכמ"ש29 יראת ה' לחיים, וכיון שהקליפות אינם רוצים להיות בביטול, לכן משתדלים בכל מיני תחבולות שהאדם יחטא, שזהו שיורד ומתעה, ואח"כ עולה ומרגיז כו', והיינו שטענתו היא שע"פ דין מגיע לו החיות שנמשך ע"י החטא.

ו) וביאור הענין, דהנה ידוע30 שכללות ההפרש בין קדושה לקליפה הוא, שבקדושה יש חיות עצמי, משא"כ הקליפות אין להם חיות עצמי, וכל חיותם הוא מה שמקבלים מקדושה ע"י מעשה החטא. והענין בזה, דלכאורה אינו מובן, דכשם שהקליפה אין לה חיות עצמי ומקבלת חיותה מן הקדושה, הרי כן הוא גם בקדושה, בכל עניני סדר ההשתלשלות, שאין להם חיות עצמי, ומקבלים מאור הקדושה, וכמאמר31 וכד אנת תסתלק מינייהו אשתארו כולהו שמהן כגופא בלא נשמתא, וא"כ, מהו ההפרש בין קדושה לקליפה. אך הענין הוא, דהן אמת שכללות סדר ההשתלשלות דקדושה צריך לרצון הבורא, וכמ"ש הרמב"ם32 בביאור הכתוב33 והוי' אלקים אמת, שהוא לבדו האמת ואין לאחר אמת כאמיתתו, והוא שהתורה אומרת34 אין עוד מלבדו, כלומר אין שם מצוי אמת מלבדו כמותו, וכמ"ש לפנ"ז35 שלא יבטל הוא לביטולם, שכל הנמצאים צריכים לו והוא אינו צריך להם, והיינו36, שאם יסתלק מהם רצון הבורא, אזי יהיו אין ואפס ממש כמו קודם הבריאה37. ומ"ש וכד אנת תסתלק מינייהו אשתארו כולהו שמהן כגופא בלא נשמתא, שמזה משמע שמ"מ ישאר גוף38, הרי זה דוקא בסילוק אור הקו, אבל בסילוק רצון הבורא יהיו אין ואפס ממש כמו קודם הבריאה. אך מ"מ יש הפרש בין קדושה לקליפה, דבכל סדר ההשתל' דקדושה, הן בחי' האורות והן בחי' הכלים והן הנשמות שנתהוו מהאורות והכלים, הנה קיומם הוא בקיום עצמי. וכידוע39 בפירוש מ"ש40 הוא קיים ושמו קיים וכסאו נכון, שהוא קיים קאי על העצמות, ובפרטיות יותר על האור, ושמו קיים קאי על הכלים, וכסאו קאי על נשמות ישראל, ובפרט נשמות הצדיקים שהם כסאו של הקב"ה41, שכולם קיימים בקיום עצמי.

והענין בזה, דלכאורה צריך להבין, שהרי ידוע42 שהאור שלמעלה הוא כמו שקדמו ההעדר, דאינו דומה האור למטה לאור שלמעלה, שהמאור למטה, הרי מהותו היא מה שמאיר, היינו שנמשך ממנו אור, ובהעדר מציאות האור אינו מאור, וא"כ, מעת שנמצא המאור ישנו האור. משא"כ למעלה הרי האור הוא גילוי רצוני, שתלוי ברצונו ית' דוקא, שהרי אוא"ס הוא למעלה מעלה עד אין קץ ולמטה מטה עד אין תכלית43, שביכולתו להתגלות למטה מטה עד אין תכלית, וביכולתו להתעלם למעלה מעלה עד אין קץ44, וב' ענינים אלה הם ב' קוים שקולים באוא"ס45, היינו שאינו נוגע לו כלל אם יתגלה ממנו אור אם לאו, וכנ"ל מדברי הרמב"ם שהוא ית' אינו צריך להם, דקאי גם על האור. וא"כ, בהמאור למעלה לא נמצא האור, וה"ז כמו שקדמו ההעדר. אך הענין הוא, שכל זה הוא קודם שישנה מציאות האור, אבל כאשר מצד רצונו ית' ישנו האור, אזי האור הוא בקיום עצמי, דכיון שהאור הוא מעין המאור, הנה כל הענינים שישנם במאור ישנם גם באור, וכיון שהמאור מציאותו מעצמותו, הנה גם בהאור שהוא מעין המאור ישנו הענין דמציאותו מעצמותו. ובזה יובן מ"ש באגה"ק46 שההתהוות היא ע"י האור שהוא כעין המאור הוא מהותו ועצמותו של המאציל ב"ה שמציאותו הוא מעצמותו ולכן הוא לבדו בכחו ויכלתו לברוא יש מאין ואפס המוחלט, והיינו, דאף שהאור מצ"ע הוא כמו שקדמו ההעדר, ולכן נקרא אור אין סוף ולא אין לו תחילה47, מפני שקדמו ההעדר ויש לו תחילה, מ"מ, להיותו מעין המאור, יש בו גם הענין דמציאותו מעצמותו, כמו המאור, ולכן ההתהוות היא ע"י האור. וזהו שהאור לאחר שנמצא ה"ה קיים בקיום עצמי. וכמו"כ גם בבחי' הכלים, שהם קיימים בקיום עצמי, כי, כלים בכלל, ובפרט כלים דתיקון, ענינם הוא שמתאחדים עם האור המתלבש בהם, וכיון שהאור הוא מעין המאור שמציאותו מעצמותו, לכן גם בכלים ישנו הענין דמציאותו מעצמותו, וזהו שהם קיימים בקיום עצמי, להיותם מאוחדים עם האור. וכמו"כ גם בנשמות שנתהוו מן האורות והכלים, שגם הם קיימים בקיום עצמי.

וטעם הדבר הוא לפי שיש בהם ענין הביטול, ועי"ז הם מיוחדים עם העצמות, וכמאמר48 איהו וחיוהי וגרמוהי חד, דאיהו קאי על האור, חיוהי הם הכלים, וגרמוהי הם הנשמות, וכולם הם ביחוד עם העצמות49. דהנה, האור הרי כל מציאותו היא היותו מיוחד עם המאור, וכמו באור השמש, שכאשר יש איזה דבר המפסיק בין האור להשמש אזי מתבטל האור, לפי שכל מציאות האור היא דוקא בהיותו מיוחד עם המאור. וכן הוא למעלה, שכל מציאות האור היא היותו גילוי העצמות, ולהיותו בביטול וביחוד עם המאור, לכן יש בו קיום עצמי. וכן הוא גם בהכלים, שהם בטלים אל האור המתלבש בתוכם, ולכן יש גם בהם קיום עצמי. וכן הוא גם בנשמות, שהם בביטול עצמי לעצמותו ית', ולכן יש בהם קיום עצמי, וכדאיתא במדרש50 על הפסוק51 חלקי ה' אמרה נפשי, משל למלך שנכנס במדינה ועמו דוכסין ואפרכין כו', חד אמר אנא נסיב דוכסין וחד אמר אנא נסיב איפרכין כו', הי' שם פיקח אחד אמר אנא נסיב מלכא, מ"ט, כולהו מתחלפין מלכא אינו מתחלף, דמלכא אינו מתחלף קאי על העצמות, שהוא קיים בקיום עצמי ומציאותו מעצמותו, ומצד הביטול דישראל לעצמותו ית', יש בהם ג"כ הענין דקיום עצמי ומציאותו מעצמותו. וזהו חלקי הוי' אמרה נפשי, שענין החלק הוא אותו הדבר ממש כמו העצם, אלא שהוא רק חלק ממנו, וכיון שחלקי הוי' אמרה נפשי, שהם חלק הוי', לכן הם בקיום עצמי.

אמנם כל זה הוא בקדושה דוקא שיש בה ענין הביטול כו', משא"כ בלעו"ז, הרי אף שגם בהם יש חיות אלקי, מ"מ, כיון שאינם בטלים לאלקות, ואדרבה, הם מנגדים לאלקות, לכן אין החיות האלקי פועל בהם שיהיו בקיום עצמי, והיינו, שמצד העדר הביטול לאלקות, הנה החיות האלקי הוא בדרך מקיף עליהם, ומה שנמשך בהם בפנימיות הוא בבחי' גלות בתוכם. ואין זה כמו בקדושה, שלא זו בלבד שאין החיות האלקי בבחי' גלות, אלא עוד זאת, שאין זה אפילו בבחי' נהמא דכיסופא52, שהרי יש בהם ענין העבודה והביטול לאלקות, משא"כ בלעו"ז, שהם היפך רצונו ית', הנה החיות בהם הוא בבחי' גלות, ואינם בקיום עצמי, וכל חיותם היא מה שהם מקבלים ע"י מעשה החטא.

ז) וכללות ההפרש בין קדושה וקליפות הוא בג' ענינים, בשורש התהוותם, בהתהוותם ובקיומם. והענין בזה, דהנה, כל מה שנתהווה הוא מצד רצונו ית', וגם קליפות וסט"א שהם היפך הרצון, הרי גם הם נתהוו מצד רצונו ית', אלא שהתהוותם היא מצד התגלות הרצון באופן שדין לא הניין לי'53, וכיון שהתגלות הרצון הוא באופן שדין לא הניין לי', היינו, שלא תהי' מציאות לקליפות, לכן נתהוו כפי רצונו ית', בבחי' העדר המציאות54. וזהו ההפרש בשורש ההתהוות, שהתהוות הקדושה היא מצד דין הניין לי', והתהוות הקליפות היא מצד דין לא הניין לי'. וכמו"כ ישנו ההפרש בהתהוות עצמה, שהתהוות מציאות של קדושה היא באופן שהחיות האלקי מאיר בתוכו, דכיון שהוא בטל אל החיות האלקי לכן התהוותו היא באופן שהחיות מאיר בתוכו, משא"כ התהוות הקליפות היא באופן שהחיות האלקי אינו מאיר בהם, אלא הוא בבחי' גלות בתוכם (כיון שהם מנגדים לאלקות, כנ"ל). ומצד זה יש גם הפרש באופן קיומם, שבקדושה שההתהוות היא ע"י גילוי החיות, ה"ז פועל בה קיום עצמי, משא"כ בקליפות שהתהוותם אינה ע"י גילוי החיות, אלא החיות היא בהם בבחי' גלות, לכן אין בהם קיום כלל, וכל קבלת חיותם מהקדושה הוא ע"י מעשה החטא.

ח) וזהו וידבר הוי' אל משה גו' כי אתם עוברים גו' ארצה כנען (כדי לעשות ממנה ארץ ישראל) והקריתם לכם ערים ערי מקלט, דענין ערי מקלט הוא התיקון להורג נפש, שהוא האדם החוטא, דכל חטא ענינו הוא הורג נפש, כנ"ל. ותיקון זה צ"ל ע"י הכנה דוקא, שזהו אומרו והקריתם לכם, והיינו לפי שכל עניני קדושה באים ע"י הכנה דוקא. והתיקון דערי מקלט הוא לא רק להעביר את החטא והעונש, אלא לפעול בירור וזיכוך בפנימיות דוקא, שזהו ענין מקלט, לשון קליטה בפנימיות. וענינו בעבודה הו"ע התורה, כמארז"ל55 דברי תורה קולטין, תורה דוקא. והיינו, שבקיום המצוות, הנה נוסף לכך המצוות מגינים רק לפי שעה56, הרי זה רק בדרך מקיף57, וכידוע שהמצוות הן לבושים58, שמקיפים על האדם ועי"ז מגינים עליו, אבל אין זה בפנימיות. משא"כ בלימוד התורה, הרי ע"י הלימוד מתאחד האדם עם התורה ביחוד נפלא שאין כמוהו, ששכלו מקיף את המושכל והמושכל מקיף את השכל, כמבואר בתניא59. ואף שבתניא משמע שזהו רק בעת הלימוד, הרי באמת כן הוא גם לאחר הלימוד, דכיון ששכל התורה הוא למעלה ממנו, לכן שכלו מוקף ממנו גם לאחר הלימוד. וזוהי מעלת התורה על המצוות, דמצוות הן לבושים, משא"כ התורה, מלבד היותה לבוש אל הנפש הרי היא גם בחי' מזון60, שע"י לימוד התורה מתאחד האדם עם התורה. ולכן דברי תורה קולטין, שע"י לימוד התורה נעשה הבירור והזיכוך בפנימיות, ומתגלה דביקות הנשמה בא"ס ב"ה, שעי"ז היא בקיום עצמי, כמ"ש61 ואתם הדבקים בהוי' אלקיכם (שעי"ז) חיים כולכם היום.