יהודים נוקמים?!

"נקום את נקמת בני ישראל מיד המדיינים ואחר תיאסף אל עמך". המשימה האחרונה שהוטלה על כתפיו של משה רבינו, משימת הסיום של מסכת חייו המופלאה, היא עשיית נקמה. המדיינים הזיקו לנו והם יחטפו בחזרה. הם שלחו את הבנות שלהם כדי להחטיא את ישראל, והם יבכו עכשיו בעצמם. בכך הייתה מלחמת מדין למלחמה היחידה שלא נועדה להשיג שום הישג מעשי טקטי. לא התכוונו לכבוש מהם שטח אדמה, גם לא ניסינו להרחיק מאתנו יריב שאיים עלינו צבאית או ליצור הרתעה מול אויב שעלול לפגוש בנו שוב בעתיד. זאת הייתה רק נקמה לשם נקמה. מלחמת 'תג מחיר' הראשונה.

ואי אפשר שלא לתמוה: ממתי יהודים נוקמים? ממתי יהודי פוגע בחזרה רק בשביל להכאיב ולהותיר רושם? ואם מותר לנקום – מדוע עשינו זאת רק מול מדין ולא מול אויבים רעים ומסוכנים פי כמה, כמו פרעה ומצרים?

כולם בחזית

השאלה גדולה הרבה יותר: התורה מתייחסת אל מלחמת מדין כמו למלחמת קודש. בכל המלחמות האחרות היה שבט אחד מעם ישראל שקיבל פטור 'תורתו אומנותו'. אפילו כשיצאו לכבוש את ארץ ישראל, בני שבט לוי נשארו בישיבה או במשכן השם ולא יצאו למלחמה. כי הלויים קדושים לעבודת השם ואינם לוקחים חלק בשום דבר הכרוך בחיי עולם. ובכל זאת, במלחמת מדין קובעת התורה באופן מפורש: "לכל מטות ישראל תשלחו לצבא" – ולמדו חז"ל1 "לרבות שבט לוי". איש לא נשאר בישיבה כאשר יוצאים לעשות צדק מול מדין.

והשאלה נשאלת: מה משמעות המלחמה מול מדין? ומדוע איש אינו יכול להרשות לעצמו לחמוק ממנה?

שנאת חינם

עשיר אחד בירושלים ערך מסיבת חתונה לבנו. הוא שלח את העוזר שלו להעניק הזמנה לידיד טוב שלו בשם "קמצא". אולם העוזר טעה בכתובת והעניק את ההזמנה לשונא ותיק של העשיר בשם "בר קמצא".

בר קמצא לא הבין מדוע הוא הוזמן לשמחה של מי שמסוכסך אתו, אך הניח שכנראה העשיר רוצה לשים בצד את כל הריבים ולראות את כל בני ירושלים שמחים בשמחתו.

בר קמצא התלבש באופן מכובד לחתונה, קנה מתנה יפה לזוג הצעיר והופיע באולם בהתרגשות. העשיר הבחין בבר קמצא תופס את מקומו באולם, ואיבד שליטה על זעמו. הוא ניגש אליו ודרש ממנו בתוקף לצאת מיד מהאולם.

בר קמצא התנצל ואמר שכנראה חלה טעות, אבל אם הוא כבר כאן, התחנן, שיאפשרו לו להעביר את הערב בשקט. אך העשיר סירב. האירוע לא יתחיל עד שאתה תקום ותצא מכאן.

בר קמצא ניסה לבלוע את הבושה והתחנן על נפשו. הוא הבטיח לשלם את המנה שלו, אחר כך הוא הבטיח לשלם חצי מהאירוע ולבסוף התחייב לשלם את האירוע כולו – מהצלם עד הטיפ למלצרים – רק שלא יעיפו אותו מכאן בבושות. אך העשיר נתקף בפרץ של שנאה והכריח אותו לקום ממקומו ולעזוב את המקום.

הבושה הגדולה הייתה שכל גדולי חכמי ירושלים באו לכבד את העשיר, ואיש מהם לא קם למחות על פרץ שנאת החינם ולא תבע את כבודו של בר קמצא האומלל.

הסוף היה שבר קמצא החליט לנקום, מרוב השפלה וזעם. הוא הלשין לקיסר רומא על יהודי ירושלים שמרדו בו, והקיסר יצא להחריב את ירושלים. וכמו שאומרת הגמרא: "בגלל שנאת חינם חרב בית המקדש השני".

סיפור "קמצא ובר קמצא", הסיפור הנורא שהוביל באופן ישיר לחורבן המקדש וירושלים, מוכר וידוע. ננסה לפענח את הסיפור מבחינה פסיכולוגית: מה המניע לשנאת חנם? מאיפה נובעת שנאה פתולוגית כזו, שאינה מאפשרת לאדם לחגוג את חתונת בנו כל עוד שונאו נמצא בקהל?

מוסבר בספרי חסידות רעיון מהותי2: שנאה רגילה נובעת ממאבק על אינטרסים. שני אנשים רבים על כסף, כבוד או כל אינטרס אחר. אך יש שנאה מסוג אחר לגמרי, והיא השנאה המסוכנת באמת: שנאה הנובעת מתוך גאווה. זו הרגשה עמוקה של "או אני או הוא", מין תחושה כזו שאין מקום לשנינו בחדר. אם הוא גדל – אני קָטֵן. כל התפשטות של אחד – גורמת לשני לחוש צפוף יותר. ולכן השנאה הזו מוגדרת בתור "שנאת חינם", משום שאין לה כל סיבה הגיונית, היא איננה מנסה להשיג שום דבר, רק להפיל את השני.

וזאת השנאה המסוכנת ביותר, משום שכל עוד מדובר אודות מאבק על אינטרסים, אפשר לפתור את הבעיה בקלות. אני אוותר על קצת כסף, אתה תוותר על קצת כסף, ונגיע לפשרה. אך שנאת חינם נובעת מעצם תחושת הקיום שלי, ולכן קשה מאד לעקוף אותה.

מדון ומריבה

חסיד נכנס פעם אל הרבי האמצעי מליובאוויטש, בנו של בעל התניא, והתלונן ש"כולם דורכים עליי". איפה שהוא לא הולך בבית המדרש, כולם פוגעים בו וממעטים בכבודו.

ענה לו הרבי: "אתה מתפשט בכל בית המדרש, ולכן בכל מקום שדורכים – דורכים עליך"...

אצל רבים משונאי ישראל במהלך ההיסטוריה, המלחמה נגדנו הייתה 'הגיונית'. פרעה חשש מההתרבות הדמוגרפית העצומה שלנו במצרים ומכך שנהפוך לגיס חמישי נגדו מתוך המדינה, אדום ומואב חששו שנעבור בגבולם, וסיחון ועוג חששו שנכבוש אותם. אולם היו כמה אויבים שהשתייכו לסוגה אחרת לגמרי. הם קמו עלינו מתוך שנאת חינם, שנאה שפשוט לא מסוגלת לראות בקיומו של עם ישראל.

מול מדין (כמו מול בלעם שבא ממדין, ובוודאי מול עמלק שלחם בנו ראשון) – לא היה לנו שום עסק. לא עברנו ליד הגבול שלהם, לא התכוונו לפגוש אותם ולא ידענו כלל מקיומם. אולם הם קמו והגיחו מהצד השני של המזרח התיכון כדי לפגוע בנו. הייתה זו שנאת חינם בטהרתה, רק מתוך היצר הנורא של "עשו שונא ליעקב". הרעיון הגדול הזה רמוז כבר בשם "מדין", מלשון "מדון ומריבה". שכן מלחמה הנובעת משנאת חינם, נידונה למדון נצחי. היא לעולם לא תסתיים עד להתמוטטותו המוחלטת של אחד הצדדים.

וכיוון שכן, מצווה אותנו התורה לעשות בהם נקמה מוחלטת ולא להשאיר מהם שריד. שכן את היצר המסוכן הזה חייבים לסלק מהשורש.

מה עושים עם השנאה?

עד כמה שקשה להודות בכך, היצר של שנאת מדין קיים גם בתוכנו. כמעט לכל אחד יש איזה מתחרה שהוא שונא אותו בשנאת חינם. כבר בבית הספר אפשר למצוא תחרות בין תלמידים העומדים באותו מעמד בכיתה ואחד מהם חש כי עלייה של חבר אחר מאיימת באופן מידי על מעמדו שלו. זה מתחיל בבית הספר ונמשך כל החיים.

אז מה אפשר לעשות כנגד שנאת החנם? כיצד מתגברים על היצר הקיומי הזה, שמובנה באישיות שלנו?

השלב הראשון בתהליך התשובה הוא להודות בכישלון. בשלב הראשון עלינו להכיר בכך כי אנו שונאים אדם מסוים רק בגלל הגאווה שלנו, כי נדמה לנו שהוא מאיים עלינו. עלינו לסלק את כל ההסברים היפים שאנו מוצאים למחלוקת ולהודות בכך שהגאווה שלנו יצאה מפרופורציה.

השלב השני הוא לעשות מעשה הפוך. השיטה היהודית היא: "אחרי המעשים נמשכים הלבבות". לא צריך לעסוק בהתבוננויות עמוקות, אלא פשוט לנהוג באהבת חינם. להשיב לאותו אדם בצורה הפוכה ומנוגדת, ולחבק אותו בחיבוק הכי חזק וחם.

ואם בית המקדש השני חרב בגלל שנאת חינם, הבית השלישי ייבנה רק בזכות אהבת חינם. לא מדובר במותרות, זה הצעד היחיד שמסוגל לחולל בעולמנו גאולה בקרוב ממש.

שני חסידים היו שותפים עסקיים, וכשהם נקלעו לקושי משפטי מסוים, אחד הלשין על רעהו לשלטונות. החסיד שעליו הלשינו נלקח לכלא לשנתיים.

אחרי שהוא יצא מהכלא נודע לו כי השותף לשעבר שהלשין עליו, נתפס אף הוא והושלך לכלא. הוא הזדעזע לשמוע זאת והלך לביתו של שותפו לשעבר – אותו אחד שהלשין עליו ובגללו הוא ישב במאסר שנתיים. הוא הודיע לאשתו של השותף כי עד שבעלה ייצא מהכלא, פרנסת משפחתה תהיה מוטלת עליו ועל צווארו. הוא יפרנס אותם מההתחלה ועד הסוף. וכך נהג עד היום ששותפו הבוגד שב לביתו ולמשפחתו.

אדמו"ר הזקן שמע על הסיפור, וכל כך התפעל, שזה גרם לו להוסיף קטע מיוחד בספר התניא. בפרק יב, כדוגמה לרום רוחו ועוצם נפשו של הבינוני, מתאר אדמו"ר הזקן את תכונתו של הבינוני לגמול טובה לשונאיו ולהשיב להם טובה תחת רעה.