השיטה הפדגוגית של אהרן: איך מקרבים אדם שהתרחק?

הכי אהוב

אחד המדדים לפופולריות של אדם הוא הפרידה ממנו. אנחנו מביטים על מספר האנשים שבאים לחלוק לו כבוד אחרון בטקס הלוויה שלו, או על אלו שבאים לנחם את המשפחה בימי ה'שבעה' – וכך יודעים את מידת ההשפעה שהייתה לו בחיים והיקף האנשים שהוא נגע בהם.

והנה, בפרשת השבוע אנו מתחילים להיפרד משלושת המנהיגים הגדולים של עם ישראל. התורה מספרת על האירועים שהובילו למותם של שלושת האחים הענקיים שהנהיגו את עם ישראל במשך ארבעים שנה. מרים הנביאה, האחות הגדולה, הסתלקה ראשונה, בעשירי בניסן; בפרשה ממשיכה ומספרת על מות אהרן בראש חודש אב; ומשה נפטר כמה חודשים מאוחר יותר, בשביעי באדר.

התורה לא מכסה שום דבר ומציינת באופן מפורש מי הייתה הדמות האהובה ביותר מבין השלושה, וזהו ללא ספק אהרן הכהן. התורה רואה צורך להתייחס במפורש אל האיש שבני ישראל התקשו להיפרד ממנו ומיאנו להתנחם אחרי פטירתו. כמו שנאמר: "ויבכו את אהרן שלושים יום כל בית ישראל" – ורש"י מסב את תשומת הלב להדגשה: "כל בית ישראל", כולם, ללא יוצא מן הכלל, בכו על לכתו.

מה הפך את אהרן לאדם נערץ ובלתי נשכח? – הלל הזקן מספר לנו בפרקי אבות1: "הֶוֵי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום". אהרן הפיץ סביבו אהבה, הוא עסק בהשכנת שלום בין אנשים. כפי שמספר המדרש, כשאהרן היה שומע על שותפים שהסתכסכו ביניהם או על בני זוג שנקלעו למריבה, הוא לא היה חוגג על זה במטבחון בעבודה או "בין מנחה לערבית" בבית הכנסת; הוא קם והלך לעשות שלום. הוא היה מספר לכל אחד מהשותפים שחברו משתוקק להשלים אתו, וכך מספק לשניהם את הסולם לרדת מהעץ ומחזיר את האהבה והשלום. לא פלא שעם ישראל החזיר לו אהבה ולא שכח אותו מעולם; אף אחד לא מסוגל לשכוח את מי שעשה אצלו שלום בית.

זה ידוע ומפורסם. אך הרבי מליובאוויטש2 האיר נקודה חשובה ועמוקה יותר. הוא הצביע על הגישה החינוכית של אהרן הכהן, שיכולה לענות על אחת השאלות הכי חשובות שהורים ומחנכים בדורנו שואלים את עצמם.

האהבה תנצח

ראש ישיבה שם לב שאחד התלמידים נעלם מדי מוצאי שבת באופן קבוע מסדר הלימודים בישיבה. הוא ערך בירור חשאי בין החברים ונודע לו כי הבחור חומק משטח הישיבה והולך לקניון לצפות בסרט.

במוצאי השבת הבאה, ראש הישיבה ארב לבחור בתור לקופת הכרטיסים. הבחור הגיע בשעה הנקובה, עמד בתור לקנות כרטיס והנה ראש הישיבה צץ מולו. העיניים של הבחור החלו להתרוצץ בחוריהן בבהלה והתפלל שהאדמה תבלע אותו.

הם הביטו אחד לשני בעיניים והרב אמר: "למה אתה יוצא מהישיבה בלי מעיל? קר עכשיו מאד, אתה תצטנן". הרב הסיר את המעיל שלו, הלביש אותו על כתפי הבחור, והלך.

הבחור התיישב באולם הקולנוע, המעיל של ראש הישיבה על כתפיו – ונעשה לו חם. חם מאד...

לא עלינו ולא על אף אחד, לפעמים הורים ומחנכים חווים אכזבה מילד. ואז הם עומדים ותוהים: מה לעשות? אולי לצעוק עליו עד שילבינו פניו? שמא להרחיק אותו מהבית כדי לאותת לו שהוא הגזים? ומדוע לא לנתק לגמרי את הקשר אתו כדי שלא ירקיב את העגבניות האחרות בארגז?

הלל הזקן ממשיך ואומר לנו במשנה: "הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". מעבר למרדף שלו אחר השלום, לאהרן הייתה תורה חינוכית מיוחדת כיצד לעורר מחויבות מחודשת אצל ילד תועה, נוער נושר ואנשים שחיים בחטא.

אהרן הכהן מלמד אותנו איך מעבירים ביקורת בונה: "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". אהרן הביע אהבה כלפי החוטאים והאהבה שלו הייתה מושכת אותם חזרה הביתה לדרך הישר. המדרש מספר כי כשאהרן היה שומע על יהודי שחטא בגניבה, היה עובר לידו ברחוב, מחייך אליו מאוזן לאוזן ומספר לו כמה הוא אוהב ומעריך אותו, שהוא רואה בו אדם יקר מאד. אחר כך, כשהיה מתעורר באותו אדם יצר הגניבה, הוא היה נזכר באהבתו של אהרן ואומר לעצמו: איך אעשה את זה לאהרן? כיצד אגרום לו אכזבה כזו?

הרעיון הוא שאהבה מעוררת קשר, אהבה גוררת מחויבות. שלמה המלך כבר אמר: "כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם". כאשר מפגינים כבוד ואהבה לאדם מסוים, הוא נמשך ונגרר ומשיב באותו מטבע. ועם כל הקושי לאהוב אדם חוטא, אם ברצוננו לראות ממנו נחת – יש רק דרך אחת: להשאיר לו דלת פתוחה והאהבה תנצח.

ביקורת אחרי ארבעים שנה

זו הייתה השיטה החינוכית המובהקת של אהרן הכהן, אבל למעשה, כך נהג גם משה רבינו.

בשבועות האחרונים לחייו של משה, הוא מסר לעם ישראל את "משנה תורה", ספר דברים – והספר נפתח בדברי תוכחה קשים לעם ישראל. "אלה הדברים אשר דיבר משה... בערבה מול סוף בין פארן ובין תופל ולבן וחצרות ודי זהב". כל מילה בפסוק הזה, כל מקום שמשה בוחר לציין, הוא רמז לחטא חמור שעם ישראל חטא לאורך המסע בן ארבעים השנים במדבר.

וכאן כל אחד תמה: מה פתאום משה נזכר להוכיח אותם עכשיו על חטאים שהתרחשו ארבעים שנה קודם? למה הוא ממחזר אירועים ישנים שהתרחשו בתחילת החיים במדבר, בשעה שהם נמצאים כבר רגע לפני עזיבת המדבר והכניסה לארץ?

אומר הרבי דבר נפלא3: עם כל הכעס של משה על החטאים החוזרים של עם ישראל במדבר, במשך ארבעים שנה ארוכות הוא סגר את הפה ולא אמר להם מילה אחת. כי משה ידע את סוד הביקורת הבונה: רק אחרי שאתה עושה לאדם טוב ומפגין את אהבתך אליו – ניתן להוכיח אותו.

במשך ארבעים השנים במדבר, בני ישראל חששו שמשה לא יצליח להכניס אותם לארץ. הם לא היו בטוחים באהבה שלו ולכן לא היו מקבלים את התוכחה ממנו. רק לאחר שהוא היכה את העמים בכניסה לארץ והביא אותם אל שפת הארץ המובטחת, כשכל אחד כבר ראה את המפתחות לבית החדש בארץ ישראל – הגיעה העת לביקורת, אפילו קשה, שתעורר אותם למחויבות לקיום המצוות.

המורה הכי טוב

כך נהג אהרן, כך נהג משה – והיה להם מורה טוב. גם אהרן וגם משה למדו זאת מהקדוש ברוך הוא.

כאשר בני ישראל היו במצרים, הם הידרדרו בצורה חמורה ברוחניות וכמעט נטמעו בתרבות המצרית. עד כדי כך, ש"הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה" – כמעט לא היה הבדל בין המצרים לבין היהודים.

אך הקדוש ברוך הוא התגבר על כעסו ולא אמר להם מילה אחת של ביקורת. הוא לא נתן להם עדיין את התורה ולא דרש מהם להשתנות. קודם הוא חולל עבורם ניסים מופלאים והוציא אותם ממצרים, ורק אחרי שהפגין בפניהם את האהבה העצומה, נתן להם את התורה והורה להם להתקדש ולשנות את דרכיהם הרעות.

אכן, זו הדרך הנכונה, להפיץ אהבה ובאהבה לשנות את העולם.

אחד מחסידיו של רבי יוסף יצחק מליובאוויטש כיהן כרב בקהילה מודרנית בניו יורק. הוא התאמץ לעשות את עבודתו כהלכה ומדי פעם הוכיח את אנשי הקהילה על התנהגותם. אולם הם חשו בנוח עם החיים שלהם ולא התלהבו מהרב שהגיע להכביד להם על החיים.

השליח פנה לרבי וביקש עצה איך להעביר ביקורת שתתקבל על הלב. הרבי השיב במשל:

אדם שמבקר בסאונה חמה, מתיישב על הדרגש והבלן מכה אותו בגבו כדי להמריץ את הדם. המתרחץ לא מפסיק להודות על המכות ולברך את הבלן. כעת, אמר הרבי, תאר לעצמך מה יקרה אם הבלן ייגש לאותו אדם ברחוב ויחטיף לו מכה הגונה בגב. סביר להניח שהמכה לא תתקבל בהנאה והוא יזכה בברכות מסוג אחר לחלוטין...

אז למה בסאונה הוא מוכן לקבל מכות על הגב ועוד לומר עליהן תודה רבה? פשוט מאד. האווירה בסאונה חמה, ולפני שהוא חוטף את המכה הוא מטפס כמה מדרגות. כשמפזרים חום ומרימים את האדם בכמה מדרגות, הוא מוכן לחטוף מכות...