שני "אנשים", היריבים הנצחיים

ערב יום הכיפורים. בית הכנסת הגדול מלא מפה לפה והרב עולה על הבמה לשאת את הדרשה השנתית. הרב מתכוון לשוחח על חובת המחילה בין אדם לחברו, והוא פותח בשאלה לקהל: "למי מבין הקהל אין שונאים? מי מוחל וסולח לכולם ולא מתקוטט עם איש?" – אף אצבע לא מורמת.

הרב נדהם. חמש מאות מתפללים באולם, ואף אחד לא רגוע ושוחר שלום?!

הוא מנסה שוב: "רבותיי וגבירותיי, האם יש כאן אדם שמוחל וסולח לחבריו ואין לו אויבים?".

מהספסל האחורי של בית הכנסת מתרומם בקושי אדם זקן ואומר: "כבוד הרב, לי אין שונאים".

הרב נרגע ומגיב בשמחה: "הנה יהודי מבוגר שלמד מניסיון החיים שמוטב למחול ולא לתחזק מריבות".

"לא זאת הסיבה, כבוד הרב", אומר הזקן. "פשוט, כולם כבר מתו"...

לפעמים אנחנו מוצאים את עצמנו מתמודדים מול יריב מושבע, אויב סדרתי, שהחליט שאנחנו מתחרים בו וגוזלים לו את התהילה והוא עושה הכול כדי להרוס אותנו. זה יכול להיות עמית בעבודה, כששניכם יושבים על אותה משבצת או ממתינים לאותו קידום, והוא חש ש"זה או אני או אתה". הוא מרכל עליכם בכל הזדמנות, קוטע אתכם בישיבות צוות ולועג לרעיונות שאתם מעלים. וזו רק דוגמה.

גדולי מנהיגינו, משה ואהרן, התמודדו עם סיטואציה כזו בדיוק. בירכתי מחנה ישראל עמדו שני אנשים, שהקדישו את חייהם כדי להרוס את המנהיגות שלהם. בכל צומת מכריעה בתקופת המנהיגות של משה ואהרן, צצו שני אנשים שעשו הכול כדי למוטט את הסמכות שלהם. הכוונה היא כמובן לשני האחים משבט ראובן: "דתן ואבירם", שהתורה מצמידה לשם שלהם, תמיד, את הרמיזה: "אנשים".

המפגש הראשון בין משה לדתן ואבירם התרחש בהיותו נער צעיר במצרים. הוא יצא מארמון פרעה וראה איש מצרי מכה איש יהודי. "ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויטמנהו בחול". למחרת הוא יצא שוב מהארמון וראה "שני אנשים עברים נצים". משה ניסה להפריד ביניהם ואז אחד אומר לו: "ממך צריך להיזהר, כי אתה מחסל בידיים את מי שלא הולך בדרכך". משה נחרד, והבין כי "אכן נודע הדבר". שני האנשים לא הסתפקו בדיבורים, אלא הלכו לפרעה והלשינו לפניו שמשה רצח איש מצרי. פרעה הוציא גזר דין מוות על ראשו של משה והוא נאלץ לברוח ממצרים לשנים ארוכות.

השנים חלפו, משה חזר למצרים והוציא את העם אל המדבר. במהלך המסע במדבר הם זכו לאחד הניסים הגדולים בהיסטוריה, מן מזין ירד להם משמיים בכל יום. הם לא היו צריכים להזיע כדי להתפרנס ולאכול. זהו ללא ספק אחד מרגעי השיא של מנהיגותו האלוקית של משה. רק הוראה אחת קטנה הייתה לו: "אל תשאירו מהמן עד רדת הלילה". ושוב אותה תגובה: "ויותירו אנשים ממנו עד בוקר". למה? ככה, כי אנחנו לא נאפשר לעם לציית למנהיגותו של משה.

ההמתנה במדבר הסתיימה ומשה שלח את המרגלים לארץ ישראל, לקראת הכיבוש המתקרב. הם חזרו והתבכיינו, אבל זה כשלעצמו עוד לא חלחל אל העם. ואז שוב אותה תגובה: "ויאמרו איש אל אחיו: נִתְּנָה ראש ונשובה מצרימה", והעם כולו נסחף בבכייה אחריהם.

ובפרשת השבוע מגיעה ההתגוששות בין שני הצדדים לשיא, ובמערכה הזו ברור שרק צד אחד יכול לנצח והשני – יאבד. קורח פרץ במרד ישיר וגלוי כנגד משה, ושוב שני טיפוסים מוכרים מצטרפים אליו ומובילים את המרד, להוטים עוד יותר ממנו: "האנשים האלה", שוב "האנשים", שוב דתן ואבירם1.

המהר"ל מעצים את הדברים ואומר2 שדתן ואבירם נשלחו לעולם כדי להפריע למשה ואהרן. הם היו "אנשים", אבל נשלחו בשם הטומאה כדי להתנגד לשני גדולי האומה. וכך הוא מתאר את הדברים: "כאשר זכו ישראל לשני אנשים נבדלים מכלל ישראל במעלה, והם משה ואהרן, [הנה] זה לעומת זה היה מישראל שני אנשים רשעים נבדלים לרע, מתנגדים תמיד למשה ולתורתו".

עכשיו נפתח את החומש ונראה איך משה מטפל בהם, כיצד הוא פועל כשסוף-סוף הוא מקבל את ההזדמנות להשיב להם כגמולם על עשרות שנים של רדיפות והצקות.

למה להציל אותם?

וכך מספרת התורה: השם הורה למשה לרוץ לאזור המגורים של דתן ואבירם ולהרחיק את הציבור שמתגודד שם, כי בקרוב עומד להתרחש אסון, טרגדיה נוראה שמעולם לא קרתה לפני כן. משה שומע זאת, אך עושה משהו אחר: "ויקם משה וילך אל דתן ואבירם". במקום להרחיק את הציבור מדתן ואבירם, הוא הולך ישירות אליהם.

למה הוא עשה זאת? מסביר לנו רש"י: "כסבור שיישאו לו פנים". לא פחות ולא יותר, משה עושה ניסיון אחרון להחזיר אותם בתשובה, לשכנע אותם לחזור בהם. במקום לזרז את האנשים להתרחק מהאוהל של דתן ואבירם כדי להפעיל את הקטסטרופה ולהחיש את אובדנם של היריבים המיתולוגיים שלו, הוא פועל להציל אותם3!

והשאלה המתבקשת היא: מדוע משה מנסה להציל אותם? עד שהגיע הרגע להיפטר מהם, אחרי כל כך הרבה סבל שהם האכילו אותו – למה לא לסלק אותם, למה לא לתת להם ללכת, למה משה מתאמץ להושיט להם חבל הצלה4?!

לראות כל יחיד

הרב אברהם יצחק שמטוב הוא שליח ותיק של הרבי, שפועל שנים רבות במסדרונות הממשל האמריקאי בוושינגטון.

בשנות השבעים, הוא והרב משה פלר, השליח במינסוטה, כיהנו כחברים בוועדת החינוך של הסנט האמריקאי והשתתפו בישיבת חשובות בגבעת הקפיטול. באחת מישיבות הוועדה, הם עמדו בקשר שוטף עם המזכירות של הרבי ומדי פעם מדווחים על המתרחש בחדר הדיונים ומקבלים מהרבי עצות להמשך.

הוועדה התפזרה להפוגה של פרק זמן מהדיונים, והמזכיר של הרבי העביר להם הוראה חשובה. "הרבי מבקש שתנצלו את ההפוגה כדי לנסוע לעיירת הנופש הקרובה אליכם ולפגוש שם יהודים".

השניים יצאו למקום, אך התברר להם שאין שם יהודים. למעשה, העיירה הקטנה כולה הייתה כמעט שוממת. אבל הם ידעו שאם הרבי שלח אותם לכאן, אין ספק שיש כאן נשמות יהודיות שמחכות להם.

בסופו של דבר, מישהו הפנה אותם למוסך קטן מאחורי אחד הבתים. הם נכנסו וראו גבר שוכב מתחת למכונית מוגבהת ומטפל בה. כשהבחין בהם, הוא קפא על מקומו.

התברר שהוא מכיר היטב את הרב שמטוב. הוא היה יהודי מאזור ניו יורק, ששלח את ילדיו פעם למחנה הקיץ "גן ישראל", שאותו ניהל הרב שמטוב. מתברר שהאיש חווה משבר אישי בחיים שגרם לו לברוח מהבית ולהשאיר מאחוריו את אשתו והילדים, וכך הוא הגיע לעיירה הקטנה בפאתי וושינגטון. הם נשארו במקום, לשוחח אתו ולדבר על ליבו לשקם את המשפחה.

אומר הרבי5 מליובאוויטש רעיון נפלא: משה רבינו היה "רבי", המנהיג של כל עם ישראל. ורבי לא מוכן לוותר על איש, אפילו לא על דתן ואבירם. הוא לא מסתכל רק על העולם הגדול, הוא רואה כל יחיד כאילו הוא כל העולם. מבחינתו, לאדם היחיד יש אותו משקל בדיוק כמו כלל ישראל. ולכן אצלו אין אפילו יהודי אחד מחוץ למחנה, אין מישהו שלא צריך להציל ולהחזיר הביתה.

בעם יש ישראל מנהיגים רבים. אדמו"רים, רבנים, ראשי ישיבות וגדולי ישראל. אבל יש רק אחד שלא מוכן לוותר על אף אחד, שבעיניו אין אפילו יהודי אחד שלא חשוב כמו כולם. זהו הרבי, שאותו אנחנו מתפללים לזכות לראות ולפגוש שוב, בגאולה השלמה בקרוב.