ראובן התפוצץ מקנאה על ההצלחה של שמעון. הם עברו מסלול חיים זהה, למדו באותו בית ספר והתגייסו לאותה יחידה בצבא. אך פתאום שמעון פרש כנפיים וכל מה שנגע בו הפך לזהב. הוא התעשר, הצליח והפך לאיש בולט. ראובן היה אכול קנאה ושנא את חברו.

המלך רצה לחנך את ראובן. הוא קרא לו ואמר: "תבקש לעצמך מה שאתה רוצה, אבל דע לך ששמעון יקבל כפול ממך".

ראובן נקרע בהתלבטויות. הוא יכול היה לבקש הכול: כסף, זהב, פרסום, כוח וכל מה שטוב בעולם הזה, אבל לא היה מסוגל לפרגן לשמעון כפול ממנו.

"אדוני המלך", אמר ראובן לבסוף, "החלטתי מה לבקש: תעקור לי עין אחת"...

זהו משל ישן על כוחה הממית של הקנאה. חוסר הסיפוק העצמי מעביר את האדם על דעתו וגורם לו לאבד גם את מה שיש לו. זה בדיוק מה שקרה בפרשת השבוע: הקנאה ההרסנית של קורח בבן הדוד שלו, גרמה לו לאבד את כל מה שהיה לו. בתוך ימים ספורים הפך מהאיש העשיר בעם ישראל, לאיש כושל שאבד במעמקי האדמה. עד היום נישא שמו בלעג כאיש של פלגנות והרס.

מה קורח רצה?

ועל המוטיבציות של קורח עולה שאלה גדולה שמעסיקה מאד את הפרשנים לדורותיהם:

כפי שמספר המדרש המפורסם, במטרה להגחיך ולהלעיג את משה, קורח אסף את אנשיו, צעד אל אוהל משה וביקש להעלות שאלה הלכתית: בית מלא בספרי תורה, האם חייבים לקבוע מזוזה על פתחו? משה ענה שכן, ואז קורח ואנשיו פרצו בצחוק היסטרי: "הנה, אמרנו לכם, משה בודה הלכות מלבו ומשטה בכולנו. הרי בתוך ספר התורה כתובות כל פרשיות התורה, כולל פרשת "שמע ישראל" שכתובה במזוזה – ובשביל מה צריך עוד מזוזה קטנה על הדלת?".

התעלול עבד, העם הקשיב, וקורח יצא לעוד סיבוב מול משה: הוא הלביש את אנשיו בטליתות שכולן צבועות בתכלת, ושאל את משה: "האם הטלית זקוקה לחוט ציצית צבוע תכלת?", משה ענה שכן, ושוב פרצו קורח ואנשיו בהתקפת לעג: "טלית שכולה תכלת, זקוקה לפתיל תכלת אחד נוסף?"...

וכל הסיפור הוא מוזר. קורח לא היה תלמיד ישיבה ולא אברך כולל. הוא לא היה מוטרד מספקות הלכתיים. הוא ביקש כבוד ואינטרסים. אז מה פשר הפולמוס ההלכתי שפרץ בינו ובין משה?

אגדת רבה ובני קורח

הקושי מתחזק כשמבינים שהשאלות הללו עמדו במרכז קמפיין ההסתה של קורח נגד משה. כך מוכיחה אחת האגדות המסופרות בגמרא1:

רבה צעד במדבר והתלווה אליו סוחר ישמעאלי. הסוחר הציע להראות לו את המקום בו נבלעו בני קורח באדמה. הסוחר לקח את רבה למקום בו היו בקעים באדמה, ואמר לו להאזין לקול הבוקע מבטן האדמה. רבה שמע את בני קורח קוראים: "משה אמת ותורתו אמת ואנחנו שקרנים".

בספרים הקדושים מובאת תוספת מעניינת2: המילה "אמת" מורכבת מראשי התיבות של "אהרן, מזוזה, תכלת". כלומר: מעומק השאול, בור התחתיות, מודים בני קורח בטעותם בכל שלוש המחלוקות שניהלו מול משה: ראשית, אהרן ראוי לכהונה גדולה; שנית, בית מלא ספרים חייב במזוזה; ושלישית, טלית שכולה תכלת חייבת בחוט תכלת.

והשאלה הגדולה היא: מה זה משנה? איך השאלות ההלכתיות הללו הפכו להיות מוקד המחלוקת מול משה, עד שאלף וחמש מאות שנה לאחר נפילתם בגיהינום, בני קורח לא מפסיקים להודות 'טעינו' באותם ויכוחים?

מי צריך צדיק?

הרבי מליובאוויטש הזכיר3 רעיון נפלא, שכותב רבנו בחיי והמהר"ל מפראג מאריך בו:

קורח התכוון לבצע סיכול ממוקד במנהיגותו של משה. הדימויים שלו נועדו לשלול את עצם מעמד המנהיג. הוא טען שאין צורך בצדיק, במנהיג על, בדמות מורמת מעם. כולנו קדושים ויכולים לדבר עם הקדוש ברוך הוא ישירות, בלי מתווכים.

קורח נקט בשפת הדימוי שכובשת את הלב:

המזוזה היא חפץ קדוש, נעלה, כל מי שנכנס הביתה מביט בה בהערצה, מנשק אותה באהבה. אך קורח טען: כאשר הבית מלא בספרי תורה, אין צורך במזוזה על הקיר, משום שהבית עצמו קדוש. כך גם בטלית: אם כולה עשויה תכלת, לא צריך עוד חוט אחד במעמד מיוחד, בצבע מיוחד, שונה ואחר.

הרמז ברור: כיוון ש"כל העדה כולם קדושים", למה זקוקים לתמונה של צדיק על הקיר? מדוע משה רבנו שווה יותר מכולנו? מדוע יהודים עושים פולחן אישיות סביב אדם אחד ומייחסים לו מעמד על? לשם מה זקוקים למתווך בכדי לדבר עם האלוקים? הקדוש ברוך הוא נמצא בליבו של כל אחד, והוא יכול לפנות אל האלוקים שבתוכו!

המהר"ל מחדד את כפל הטיעונים, גם מזוזה וגם ציצית: קורח התכוון להעצים את המעלה של כל יהודי. ספר תורה מסמל את לימוד התורה,ואילו הטלית מסמלת את המצוות. קורח התכוון לרמוז: כיוון שכולנו גם תלמידי חכמים ("בית מלא ספרים") וגם מקיימים את מצוות התורה ("טלית שכולה תכלת"), איננו זקוקים לצדיקים מורמים מעם.

בעצם, זו שאלה גדולה העוסקת בעצם הצורך בצדיק, ברבי, מושג מרכזי אותו הנחילה החסידות לעולם היהודי.

לראות קדושה בעיניים

לפני חמישים שנה, סיים סטודנט צעיר בשם יונתן זקס את לימודי הפילוסופיה באוניברסיטת קיימברידג' היוקרתית באנגליה. במשך שלוש שנים הוא האזין למרצים שנמנו על גדולי האתיאיסטים בעולם, לאנשים ששכנעו בקור רוח שאין כלום מעבר למה שרואים בעיניים. האדם הוא רק אוסף של עצבים וחוטים חשמליים, ללא נפש פנימית וללא תכלית קיומית. היקום התחיל במקרה וייגמר באותו מקרה.

זקס סיים את הלימודים מבולבל, תוהה, מלא ספקות. חברים הציעו לו לנסוע לאמריקה לפגוש רבנים. הוא נפגש עם הרב יוסף דב סולובייצ'יק ועוד דמויות חשובות, אך כולם אמרו לו: "סע לליובאוויטש, אתה מוכרח לפגוש את הרבי".

הוא נכנס לפגישת יחידות עם הרבי והחל לפרוס את השאלות שלו. ואז קרה משהו לא אופייני. הרבי הפסיק אותו והעלה שאלות אחרות: "כמה סטודנטים יהודים לומדים בקיימברידג'?", "מה הם יודעים על היהדות שלהם?", "מה אתה עושה בשביל שהם ידעו יותר מאיפה הם באו?".

ואז נעלמו לו השאלות. פתאום הוא פגש נוכחות אלוקית. הוא ראה מול העיניים אדם שאינו עסוק בעצמו, אינו עסוק בקריירה שלו, אינו עסוק בלענות תשובות מפולפלות בכדי להרשים את האדם העומד מולו – אלא יהודי שבעיניו אתה מרכז החדר.

ובמילים של הרב זקס: "היה ברבי משהו שהוא יותר ממנו עצמו. זאת לא הייתה כריזמה, זאת הייתה שפלות רוח. בנוכחותו יכולת להרגיש את השכינה שורה. זה אדם קדוש, אדם שבדרך לא ברורה גורם לך להרגיש גדול יותר4".

וזה בעצם הסיפור: כשיהודי מביט על המזוזה, הוא רואה קדושה. המזוזה היא חפץ מוחשי להיאחז בו, משהו שמזכיר לכולנו שהשורש שלנו גבוה יותר. וזאת גם מהותו של הצדיק: הוא "רועה האמונה", הוא אי של וודאות בעולם של ספקות, עדות מוחשית לתוקפם של רעיונות. כשעומדים מול הצדיק, מרגישים בעומק הבטן את הנשמה הפועמת בפנים, את הקשר והאחדות בין כולנו, את משמעותן העמוקה של המצוות ואת החיבור הנצחי בין העולם ובין האלוקים.

קול מן השמים

לפני המצאת הפניצילין, הייתה מחלת הטיפוס אחת המחלות החיידקיות הקטלניות ביותר. היא הייתה מתפשטת במהירות, בתוך ימים אחדים הופכת ממחלה למגפה ומדביקה ריכוזי אוכלוסייה שלמים וקוטלת אינספור קרבנות.

במטרה להיאבק בהתפשטות המחלה, הקימו השלטונות בתי הסגר לחולי טיפוס, שהיו במקרים רבים התחנה האחרונה לפני המוות. בנוסף לעצם המחלה, העובדה שהחולה שהה לבדו במקום סגור שברה את רוחו וקירבה עוד יותר את קיצו.

באחד הימים חלה במחלה הקשה רבה של העיר ניקולייב באוקראינה, הרב מאיר שלמה ינובסקי, שהיה סבו של הרבי מליובאוויטש. מעמדו הרם לא הועיל, והוא נלקח לבית ההסגר המרוחק.

הדבר נודע לידידו הקרוב, החסיד ר' אשר גרוסמן, והוא התחנן בפני הנהלת המקום לאפשר לו לבקר את ידידו ולהפיח בו תקווה ורוח חיים, אך הממונים סירבו בנחישות.

ר' אשר סירב לוותר. הוא לקח עמו ספר תניא, נעמד ליד המתחם המבודד, במקום שלהערכתו היה הקרוב ביותר אל חדרו של החולה, והחל לקרוא בקול רם את סימן יא באגרת הקודש, שם מדובר על חשיבות הביטחון באלוקים ועל כך שאין רע יורד מלמעלה והייסורים הקשים ביותר מתבררים בסופו של דבר כחלק מתהליך הטוב.

כך עשה ר' אשר יום אחרי יום. לא היה לו מושג אם חברו שומע אותו, אם הוא בכלל במצב נפשי שמאפשר לו להבין את הדברים. אך זאת הייתה הדרך היחידה לעודד את רוחו. מדי יום היה מגיע לאותו מקום עם ספר התניא וקורא בלהט את השורות הללו.

יום אחד דפק אצלו מישהו בבית. זה היה החולה, הרב ינובסקי. "ר' אשר, הצלת אותי ממוות. המילים שלך החיו אותי. לכמה רגעים בכל יום הייתי בריא, הייתי מתרומם לעולם אחר, מקום שיש בו רק טוב וכוונה אלוקית וכך משכיח את הפחדים והדיכאונות, עד שגופי גבר על המחלה".

רבי הוא קול מן השמים, קול מבחוץ, אדם שמביט על הדברים מלמעלה וגואל אותנו מהרפש, הבלבול והשפלות של החיים.

רבי שהוא תנחומא

באותה רוח, ביאר פעם הרבי רעיון מרגש ביותר5:

רש"י מצטט בפירושו לפרשת תרומה מדרש אגדתי לא שגרתי. הוא מביא ממדרש "תנחומא", בשמו של "רבי תנחומא", כי את המשכן הקימו במדבר מעצי ארזים שניטעו עוד במצרים. לפני שיעקב אבינו ירד מארץ ישראל למצרים הוא ציווה את בניו לקחת אתם שתילי ארזים ולטעת אותם במצרים, וכך, במהלך מאתיים השנים שבהן היו בני ישראל במצרים צמחו הארזים, וביציאת מצרים בני ישראל כרתו אותם ונשאו את העצים אתם, ובהם בנו את המשכן.

זה כמובן צריך הסבר: מה היה הצורך בכל הסרבול הזה? הם לא היו יכולים לקנות עצי ארזים מהסוחרים שעברו במדבר? בשביל מה היה עליהם להתכונן יותר ממאתיים שנה לבניית המשכן אחרי היציאה ממצרים?

התשובה מופלאה: יעקב אבינו רצה שבניו לא ידעכו במצרים.הוא ידע שהם הולכים לעמוד בפני מאתיים שנה קשות ביותר. הגברים יעבדו בעבודת פרך ששוברת את הגוף, הנשים תיאלצנה לחיות לבדן בצורה שמשברת את הנפש, והילדים יושלכו אל מי היאור. מה יחזיק את בניו באותן שעות קשות? מה יותיר להן מעט תקווה? – "אמר רבי תנחומא"! כלשונו כן הוא: מלשון נחמה ותקווה. יעקב אבינו ביקש לנחם ולעודד את בניו, ולכן ציווה אותם לטעת את עצי הארז באדמת מצרים, ובכל פעם שתיפול רוחם וישרה הייאוש בלבבם, הם יביטו על עצי הארז המתנשאים אל על ויזכרו שיש תקווה באופק. עצי הארז היו קול מארץ ישראל שהזכיר להם שהם אינם מכאן וסוף סוף ייצאו מכאן לגאולת עולם.

וכמה נאים הדברים לרבי עצמו, אשר שמו "מנחם", "רבי" שהוא "תנחומא": כל עניינו בעולם הוא להיות קול אחר, המזכיר לנו את הייעוד הענק הצפוי לכולנו, גאולת עולם בקרוב ממש. וכאשר יהודי הוגה בתורתו של הרבי, כשהוא נוטל חלק ב'מבצעים' הקדושים אותם יזם הרבי, כשהוא יוצא לרחוב ומניח תפילין עם יהודי נוסף – הוא מרגיש בשיא העוצמה את אותו קדושה נעלית עליה דיבר הרבי, את הנקודה הפנימית המשותפת בין כולנו, את העוצמה האדירה של המצוות ואת החיבור שהן יוצרות בין שמים וארץ. אין דרך טובה יותר להביא את הגאולה, אנחנו מצווים לעשות זאת – ונעשה זאת!