לשון הרע על מרים?!

"זכור את אשר עשה השם אלוקיך למרים בדרך בצאתכם ממצרים". בכל בוקר, דקה לפני היציאה מבית הכנסת והריצה לעמל היום, אנו מסיימים את תפילת השחרית עם תזכורת של כמה "זכירות". זאת רשימת האירועים החשובים בהיסטוריה של עמנו, אשר התורה מדגישה בכל אחד מהם את המילה "זכור!".

בנוסחאות רבות מדובר ב"שש זכירות" [ובנוסחאות אחרות: "עשר זכירות"].

ניתוח קצר של הרשימה מגלה כי חמישה אירועים מתוך השישה הם באמת רגעים מעצבים בתולדות עם ישראל: יציאת מצרים – "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך"; מעמד מתן תורה – "רק הישמר לך ושמור נפשך פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך... יום אשר עמדת לפני השם אלוקיך בחורב"; שנאת עמלק – "זכור את אשר עשה לך עמלק"; חטא העגל – "זכור אל תשכח את אשר הקצפת את השם אלוקיך במדבר"; מצוות השבת – "זכור את יום השבת לקדשו" [בנוסחאות אחרות מוסיפים להזכיר את נס המן, ההצלה ממחשבת בלעם, ארץ ישראל וירושלים].

אולם, בנוסף לחמשת האירועים הענקיים האלו, נכנסה לרשימה עוד זכירה אחת שנראית לא שייכת כלל – הן מבחינת האדם אותו מבקרים בחריפות, והן מבחינת האירוע, שאינו כה מרכזי ברמה היסטורית.

ב'זכירה' הזו אנו מצטטים פסוק מפרשת כי תצא: "זכור את אשר עשה השם אלוקיך למרים בדרך בצאתכם ממצרים", והוא מתייחס למעשה לסיפור החותם את פרשת השבוע, פרשת בהעלותך.

אחרי חטא "המתלוננים", משה ביקש מהשם סיוע ועזרה בניהול העם שלא מפסיק להתלונן. השם הורה לו להאציל מרוחו על שבעים הזקנים והם יעמדו לצדו. לפתע פרצה סערה במחנה: שניים מתוך הזקנים – אלדד ומידד – חוו גילוי של נבואה והחלו לומר דברי נבואה קשים אודות העתיד לקרות, כמו 'משה ימות בקרוב ויהושע יכניסם לארץ'.

שתי נשים עמדו שם ועקבו אחרי המאורעות. היו אלו שתי הגיסות החשובות, מרים אחות משה וציפורה אשתו. לפתע פלטה ציפורה למרים הערה אישית מאד: "מסכנות הנשים של אלדד ומידד. עכשיו הבעלים שלהן יפרשו מהן מחיי אישות, משום שיהיה עליהם להיות זמינים לנבואה עשרים וארבע שבע ויצטרכו להיות תמיד בטהרה".

מרים נחרדה. היא הבינה פתאום את הרמז הקשה בדבריה של ציפורה: משה פרש ממנה עצמה בגלל רוח הנבואה ששורה בו.

כמו אחות גדולה ואחראית, מרים לא התכוונה לתת לסיפור לעבור חלק. היא כינסה מיד התוועדות של המשפחה הגרעינית ושאלה את אהרן בנוכחות משה: מה דעתך על אחינו הצעיר, שהחליט לפרוש מאשתו בגלל רוח הנבואה ששרתה בו? וכי רק הוא נביא?! הרי גם אנחנו נביאים, ואף אחד לא ציווה אותנו לפרוש מחיי משפחה!

משה לא ענה דבר, כדברי התורה כאן: "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" – ולכן שמע חרפתו ולא הגיב1.

הקדוש ברוך הוא נחלץ לעזרתו ואמר כי אין כל דמיון בין רמת הנבואה של משה לרמת הנבואה שלהם, ולכן משה חייב להיות בטהרה תמיד וזמין לגילוי הנבואה. בתוך רגע מרים הצטרעה כשלג, כדין מדברי לשון הרע, והושמה בבידוד מכאיב למשך שבוע ימים.

ואת האירוע החמור הזה – שיש בו הן עוון לשון הרע, ובעיקר דיבור בנשיא הדור – אנו מצווים לא לשכוח לעולם ולזכור אותו בכל בוקר לפני היציאה לעבודה.

וכמובן, הדברים מעלים שתי שאלות:

אחת, מה הניע את מרים להתערב בחייו האישיים של משה? הרי לא מדובר בעוד אחות גדולה שבטוחה שעליה לנהל את החיים של כל המשפחה... מרים היא האדם היחיד בתורה שמוצמד לשמו התואר "נביא": "ותיקח מרים הנביאה את התוף", ואפשר להבין שהיא הייתה אדם דגול.

ועוד והוא העיקר: מה המטרה להזכיר את הסיפור בכל בוקר? מרוב רצון להימנע מלשון הרע – אנו מתחילים כל בוקר עם לשון הרע על מרים!... כבר אלפי שנים מזכירים את החטא החמור שלה בכל יום מחדש – ואי אפשר שלא לתמוה: מה מצדיק את דיבור הלשון הרע הנצחי הזה?

איך הוא מחליט לא ללדת עוד ילדים?

בשיחה שנשא הרבי מליובאוויטש2 בפני קבוצת תלמידות ומדריכות במחנה הקיץ "אמונה", הוא הפך את הסיפור על פניו והציג אותו כהוראה חיובית רבת השראה לדורות. זכירת מעשה מרים לא נועדה להזהיר אותנו מהמעשה שלה אלא להיפך, ללמד אותנו כיצד להתנהג.

כאשר שמעה מרים את דברי ציפורה, חלף בה רעד. היא נזכרה שכבר הייתה פעם בסרט הזה. היא כבר שמעה על אדם גדול שפרש מאשתו מסיבות טובות ומוצדקות, והיא עצמה הייתה זאת שהניאה אותו ובכך שינתה לגמרי את גלגלי ההיסטוריה.

כולם מכירים את דברי הגמרא בסוטה: כאשר מרים הייתה בת חמש שנים, היא גילתה כי 'אבא ואימא כבר לא'. עמרם החליט לפרוש מיוכבד, משום שאמר לעצמו ש'זה לא הזמן להביא ילדים'. עם ישראל סובל במצרים, הבנים שייוולדו אמורים להיות מושלכים ליאור באכזריות, ובסך הכול כבר קיימנו את המצווה כהלכתה ויש לנו בן ובת מקסימים – מרים ואהרן – ולכן זה הזמן להיפרד בהסכמה.

מרים הקטנה ניגשה לאביה ואמרה בתוקף כי הוא 'יותר גרוע מפרעה'. פרעה גזר רק על הזכרים אבל בגללו לא ייוולדו גם נקבות, הגזירה של פרעה ספק מתקיימת וספק אינה מתקיימת ואילו שלו בוודאי מתקיימת. עמרם התרשם מהתוקף של הילדה והחליט לחזור ולערוך אירוע חתונה עם גרושתו, ומהחתונה הזאת נולד 'איש האלוקים', הילד שהושיע את ישראל והוריד את התורה מהשמיים, משה רבינו.

לכן מרים לא הצליחה להבין: כיצד משה לא למד את הלקח שהביא אותו עצמו לעולם? כיצד הוא פורש מחיי אישות, ובכך מכריז בעצם כי לא יהיו לו יותר ילדים?

הרי כאן מדובר בזוג הורים מושלם כמו משה וציפורה, האישה שהתורה מתארת אותה בשם "האישה הכושית", ורש"י מפרש: כמו הכושי שהוא שחור מראשו עד רגליו, כך ציפורה הייתה מושלמת הן ביופייה והן במעשיה. ואם זוג הורים כזה יביא לעולם עוד ילד הוא עשוי לצמוח לעוד משה רבינו, ואיזו סיבה טובה יכולה למנוע את משה מכך?

איזה תירוץ טוב יכול לגרום להורים להחליט שיש להם מספיק ילדים והם לא צריכים יותר? נכון, יש כל מיני סיבות בגללן הורים מחליטים ש'יש להם מספיק ילדים' – אבל איזו סיבה טובה יותר מעוד ילד מתוק במשפחה?

אבא שלי היה מספר כי שמע מהרבי בהתוועדות על המעלה הגדולה במשפחה מרובת ילדים. הורים רוצים לראות מילדיהם את כל סוגי הנחת: גם תורה, גם עבודה וגם גמילות חסדים. אך בדרך הטבע, ילד יכול להצטיין רק בתחום אחד – או שהוא למדן או שהוא בעל עסק או שהוא מצטיין במעשים טובים. אבל כשיש משפחה מרובת ילדים, הורים זוכים לכל סוגי הנחת – ילד אחד מצטיין בראש טוב, אחר ניחן בלב טהור ושלישי במעשים טובים...

עניין של סגנון

איפה בכל זאת מרים טעתה? רק בטקטיקה ולא באסטרטגיה.

בשיחה אחרת3 מצטט הרבי את דברי רש"י הראשונים בפרשת שלח: "למה נסמכה פרשת המרגלים לפרשת מרים? לפי שלקתה על עסקי דיבה, שדיברה באחיה, ורשעים הללו לא למדו מוסר".

הן מרים והן המרגלים אמרו דברי אמת ואף אמרו דברים שהיו חייבים להיאמר (המרגלים הרי נשלחו לשם כך). הבעיה בשני המקרים הייתה דומה: "עסקי דיבה", הסגנון שבו הם בחרו. מרים הייתה צריכה לגשת למשה ולהוכיח אותו ביחידות על מעשיו, ולא לערב בכך אנשים זרים; גם המרגלים היו צריכים לגשת באופן מכובד לאוהלו של משה ולהעביר את איסוף המודיעין בדרך המקובלת, ולא לכנס מסיבת עיתונאים בכיינית ולהתסיס את כל העם כנגד העלייה לארץ – כי לא מספיק להיות בעל כוונות טובות, חשוב גם לעשות את הדברים נכון.

ילד חדש, ברכה חדשה

נשוב אל הנקודה המרכזית: מחקרים מראים כי האיום הכי גדול על הבאת ילדים לעולם הוא כלכלי. השיקול המרכזי בגללו הורים מחליטים להימנע מהבאת ילד נוסף הוא החשש הכלכלי.

אין ספק כי מדובר בחשש כבד, בוודאי עם יוקר המחיה בימינו. ובכל זאת, הבה ניזכר בדברי הגמרא4: "תינוק בא וכיכרו בידו". בורא העולם צריך להעניק אפשרויות קיום לכל ילד שבא לעולם, ולכן ילד חדש מביא עמו צינור חדש של שפע. דווקא הילד הנוסף הוא זה שיגדיל את מקורות ההכנסה עוד יותר מאשר היו קודם.

יהודי חסיד, בעל משפחה וחסר כל, הגיע לרבו, הצדיק רבי מרדכי מנדבורנה, וביקש ברכה לפרנסה בהרחבה. להפתעתו, השיב לו הצדיק בברכה לזרעא חיא וקיימא, ילד נוסף בקרוב...

החסיד לא הבין: כיצד הרבי מברכו בבן נוסף כאשר הוא מתאונן על קשיים בפרנסה?

חלפו הימים, ובמלאת השנה נולד לו בן, ובדרך פלא הוא ראה אחר כך ברכה בעסקיו והתעשר.

הסביר האדמו"ר לחסידיו: "ראיתי ברקיעים העליונים כי החסיד אינו ראוי לפי מזלו לזכות בברכה לעשירות. הדרך היחידה להוציא אותו מהמצב הבעייתי הייתה לברך אותו בצאצא נוסף, שכן זה יפתח לו את שערי המזל ויעניק לו שפע חדש של ברכה בכל, גם בעשירות".