בס"ד. שיחת ש"פ תצא, י"ג אלול, ה'תשי"ד.

בלתי מוגה

א. יום זה, י"ג אלול, הוא יום נישואיו של כ"ק מו"ח אדמו"ר, בנו יחידו של נשיא ישראל, וממלא מקומו.

– הטעם לכך שמפורסם שהנישואין היו בט"ו אלול, הוא, משום שי"ג אלול חל באותה שנה ביום ששי בשבוע, ולכן ערכו את סעודת הנישואין ביום ראשון, ט"ו אלול; אבל החתונה עצמה היתה בי"ג אלול.

והנה, נישואין בכלל הם ענין כללי. ועאכו"כ בנוגע לנישואיו של בנו יחידו של נשיא ישראל וממלא מקומו, דהיינו נישואין של איש כללי, הרי הם בוודאי ענין כללי ביותר, ענין כללי של איש כללי (כדלקמן).

ב. הטעם לכך שנישואין הם ענין כללי – יובן על יסוד מ"ש בזהר1, שלאמיתו של דבר נשמתו של החתן ונשמתה של הכלה הם נשמה אחת, אלא שבירידתה למטה נתחלקה לשני חלקים, ועד שבמשך שנים אין חלק אחד יודע על קיומו של החלק השני, ובשעת הנישואין נפגשים שני החלקים2.

ועפ"ז יובן גם הלשון המורגל3 (בנוגע למי שאינו נשוי) "פלג גופא": מכיון שהגוף הוא מתאים להנשמה (כשם שכל חומר מוכרח להיות מתאים להצורה שלו), והנשמה באה לעולם באופן שאיש ואשה הם שני חלקים של אותה הנשמה (כנ"ל) – הרי גם הגוף הוא באופן זה, שאיש ואשה הם שני חלקים של גוף אחד, ולכן כל חלק בפ"ע נקרא בשם "פלג גופא"2.

ומכיון ששלימות הנשמה נעשית בשעת הנישואין דוקא – שהרי קודם הנישואין האדם הוא בבחינת "פלג" בלבד, דהיינו שנשמתו אינה בשלימות עדיין – הרי כן הוא גם בעבודתו, שקודם הנישואין אין עבודתו יכולה להיות בשלימות, שהרי אין בו עדיין שלימות הנשמה. ורק בשעת הנישואין, שנעשית אצלו שלימות הנשמה – יכולה עבודתו להיות בשלימות.

וממילא מובן, שהנישואין הם ענין כללי באדם, שהרי בזה תלוי' עבודתו. וכשם שלידת הנשמה (דהיינו ירידת הנשמה למטה בגוף) היא ענין כללי, הרי גם כשהנשמה נשלמת (בשעת הנישואין) ה"ז ענין כללי.

ג. יתרה מזו – לא זו בלבד שהנישואין הם ענין כללי באדם, אלא שהם גם ענין כללי למעלה, שהרי ענין העבודה פועל גם למעלה, וממילא מובן ששלימות העבודה (שמתחילה בשעת הנישואין, כנ"ל) היא ענין כללי גם למעלה.

וביאור הענין:

תכלית בריאת האדם ועבודתו היא הענין ד"נתאוה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים"4, דהיינו שהאדם בעבודתו פועל בעולם דירה להקב"ה.

ופירוש "דירה" הוא – בדוגמת ענין הדירה כפי שהוא למטה, בדירת האדם:

כשם שדירת האדם פועלת תוספת בהאדם, וכמארז"ל5 "דירה נאה מרחיבה דעתו של אדם" – כן הוא (כביכול) למעלה, שע"י עבודת נש"י נעשית דירה לו ית', דהיינו שנמשך אור חדש, למעלה מהאור שהי' קודם הצמצום.

וכמבואר בחסידות6, שהתכלית אינה רק שיחזור ויומשך האור שהאיר קודם הצמצום – שהרי אור זה הי' ממלא מקום החלל7 גם קודם לכן, וא"כ מהו החידוש בכך ("וואָס איז דער אויפטו")? – אלא שיומשך אור חדש, שלא הי' קודם לכן.

ומכיון שעבודת האדם פועלת למעלה בכללות ההשתלשלות, שנמשך אור חדש למעלה, ושלימות העבודה (וממילא – שלימות המשכת האור החדש) נעשית בשעת הנישואין דוקא – הרי מובן, שענין הנישואין הוא ענין כללי (לא רק בהאדם, אלא) גם למעלה.

ד. כל האמור הוא גם בנוגע לנישואין של איש פרטי.

ועאכו"כ כשמדובר בנישואין של איש כללי, נשיא ישראל – שזהו בוודאי ענין כללי ביותר, הנוגע לכללות ההשתלשלות של כל הדור שהוא נשיאו.

ויתרה מזו – נישואין של נשיא בישראל הם ענין כללי (לא רק עבור אותו דור, אלא) גם עבור כל הדורות:

איתא בתקוני זהר8 עה"פ9 "דור הולך ודור בא", שהפירוש בזה הוא – שדור זה שהולך הוא הוא הדור הבא, דהיינו שהדור שכבר הי' בעולם גופא חוזר ובא לעולם, כדי לתקן את הענינים שהחסירו קודם לזה10.

ונמצא, שענין שנוגע לדור מסויים – ה"ה ענין כללי עבור כל הדורות.

ה. וזהו ג"כ הטעם לכך שבשעת נישואי כ"ק מו"ח אדמו"ר היתה שמחה גדולה ביותר, דמכיון שאז נפעל ענין כללי הנוגע לכל הדורות (כנ"ל), לכן הביא ענין זה לגודל השמחה.

ומכיון שכל ההמשכות נעשים ע"י תורה – הרי גם אמירת החסידות היתה אז בשופי גדול וללא הגבלות.

וכמובן גם מסיפור שאירע אז11:

כשאמר כ"ק אדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע את המאמר ד"ה שמח תשמח12, ודיבר בהענין ד"שמחה פורץ גדר"13 – הפסיק באמצע אמירת המאמר ואמר שנתעלם אצלו הענין, וקם ממקומו, ניגש למקום שבו הי' מונח הכתב, עיין בהמאמר, ואז חזר למקומו והמשיך באמירת המאמר.

מובן שאין לפרש ענין זה כפשוטו – שהרי, בכלל, דברים כגון זה לא היו קורים אף פעם, ונוסף לזה, מה שייך כלל לומר שאצלו יתעלם ענין?

אלא שפירוש דברי אדמו"ר נ"ע שהענין "נתעלם" הוא – שהענין נתעלם למקורו.

כלומר: כדי שהמשכת ענין תהי' באופן נעלה יותר מכפי שענין זה נמשך קודם לכן – צריכה ההמשכה להיות ממקום גבוה ביותר, החל ממקורו הראשון (וע"ד שמצינו14 שכשהאדם נח מתעלמים כחותיו ומתעלים למקורם, ועי"ז נמשכים כחות מחודשים). וכן הוא בעניננו – שהענין נתעלם למקורו למשך זמן, כדי להמשיכו מחדש ממקורו.

ואעפ"כ (כאמור) דברים כגון זה לא היו קורים אף פעם, ורק בשעת נישואיו של כ"ק מו"ח אדמו"ר, שהיו ענין כללי, ועל-ידם נעשה המשכת אור חדש (כנ"ל) – היתה השמחה ואמירת החסידות ללא הגבלות.

וע"פ הידוע15, שכל ענין מתעורר מחדש לתקופת השנה, ובפרט כאשר ישנם מאורעות כאלו16 – יתן השי"ת...17

* * *

ו. נתבאר הענין ד"כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך"18 בקשר לענין הנישואין (בהזכירו שישנם כמה בחורים שבשבוע הבא תהי' חתונתם בשעטומ"צ), שכאשר מתחילים סדר עבודה חדש, יש לעשות "מעקה" (גדרים וסייגים) במחשבה דיבור ומעשה, כדי למנוע ירידה ונפילה כו', נוסף על עצם הירידה שבעבודה זו ("כי יפול הנופל"18) – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ט ע' 208 ואילך.

* * *

ז. דובר כבר פעם19 בענין המאמר ד"ה לכה דודי (תרפ"ט)20, שבמאמר זה ישנם ענינים מכל רבותינו נשיאינו, החל מאדמו"ר הזקן, וכ"ק מו"ח אדמו"ר אמרו בתור הזמנה לנשמות הצדיקים שבאו להשתתף בחתונה21.

ואשר על כן – דובר אז – נכון הדבר במאד מאד22, שבכל חתונה קודם החופה יחזור החתן, או מישהו אחר שביכלתו להזמין, את המאמר לכה דודי, בתור הזמנה לנשמות הצדיקים, שיבואו להשתתף בהחתונה.

ח. מאמר (כעין שיחה) ד"ה לכה דודי (הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א).

* * *

ט. בנוגע להמדובר לעיל (ס"ו) בענין "כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך" בשייכות לזמן הנישואין – למותר להבהיר, שמי שלא עשה זאת קודם נישואיו, יעשה זאת לכל הפחות במשך שבעת ימי המשתה, ומי שלא עשה גם אז – הרי במשך שלושים יום שלאחרי הנישואין טוב יותר מאשר במשך ששים יום, ובמשך ששים יום – טוב יותר מאשר במשך תשעים יום...

ונקודת הענין – שהענין ד"ועשית מעקה" אינו ענין השייך לחתנים דוקא, ולאחרי הנישואין נפטרים מזה, אלא ענין זה צ"ל באופן תמידי (משעת הנישואין ואילך), אלא שככל שמקדימים – טוב יותר.

וממילא, הרי גם אלו שכבר נישאו מזה זמן רב, וכבר לובשים מזה זמן רב את ה"סירטוקעס", השחורים או הכחולים,

– כנראה נעשה מזה "ענין שלם": מה יהי' הגוון של ה"סירטוק" הראשון, ובו תלויים לגמרי כל השאר, בבחינת "רוחא23 הוא דשבק בגוי'"...

בספר הפרדס ישנו שער שלם24 בשם "שער הגוונים", אבל אינני יודע אם אלו העוסקים בצבעם של ה"סירטוקעס" מכוונים לענין הגוונים שבפרדס!... אלא שמשום מה נעשה כאן שעושים מכל דבר "ענין" ("דאָ איז עפּעס אַזוי, אַז פון יעדער זאַך מאַכט מען אַן ענין") –

ועד שמשיאים כבר את ילדיהם שלהם – הרי גם הם, אם לא עשו עדיין מעקה, עליהם לעשותו עתה.

*

י. פעם אמרתי בהתוועדות25, שבימות החול יש ללמוד ב' שלישים נגלה ושליש א' חסידות, וביום השבת יש ללמוד ב' שלישים חסידות ושליש א' נגלה.

בשעת מעשה הי' בדעתי ("האָט זיך מיר געדוכט") שכך נאמר בקונטרס עץ החיים. אמנם, לאח"ז עיינתי בפנים, וראיתי שנאמר שם26 ש"יום הש"ק קדוש יהי' כולו על עסק דא"ח".

והתחלתי לחפש את המקור למה שהי' בדעתי, שבשבת יש ללמוד ב' שלישים חסידות ושליש א' נגלה, ומצאתי שכן הוא בצוואת כ"ק אדמו"ר מהר"ש נ"ע לבניו27.

והנה, כלל נקוט בידי – וכן מסתבר ג"כ ע"פ שכל – שכל ענין שנתגלה לאחרים, בהכרח שיש לו שייכות אליהם.

ולכן, תלמידי התמימים, המתנהגים ע"פ הסדר שקבע עבורם אדמו"ר נ"ע בקונטרס עץ החיים – תבוא עליהם ברכה, אבל בכלל – הסדר הוא כנ"ל (ב' שלישים חסידות ושליש א' נגלה).

ועפ"ז – אדבר עתה ענין בנגלה.

[נתבאר הענין דקידושי כסף (ש"נהגו כל ישראל לקדש בכסף"28), שיש לבארו בב' אופנים – "אם העילה הוא הקנין ועי"ז מתקדשת או להיפך העילה היא הקידושין ועי"ז היא קונה הדבר"29, ובפנימיות הענינים – שישנו אופן שע"פ טו"ד, שתחילה נעשית הפרישות מעניני עוה"ז (קידושין) ועי"ז מתעוררת האהבה לאלקות (קנין הכסף), וישנו אופן שלמעלה מטו"ד, שמבלי הבט על מעמדו ומצבו מתעורר באהבה לאלקות, ועי"ז נעשית אח"כ הפרישות מעניני עוה"ז30 – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ט ע' 215 ואילך].

*

יא. במאמר ד"ה לכה דודי הנ"ל31 מביא כ"ק מו"ח אדמו"ר בנוגע לענין השבת, ש"כולהו יומין מתברכין מהשבת"32.

אמנם, בנוגע ל"כולהו יומין" אלו – יש כמה דעות: א) דקאי על ימי השבוע שלפני השבת. ב) דקאי על ימי השבוע שלאחרי השבת. ג) דקאי על ג' ימים שלפני השבת וג' ימים שלאחרי השבת33. ולאמיתו של דבר – ישנם כל ג' ענינים אלו34.

ועפ"ז נמצא, שיום השבת שייך לב' הפרשיות – הן להפרשה שלמדו במשך ימי השבוע שלפני השבת, פרשת תצא, והן להפרשה שילמדו במשך ימי השבוע שלאחרי השבת, פרשת תבוא.

יב. התחלת35 פרשתנו היא: "כי תצא למלחמה על איביך ונתנו ה' אלקיך בידך ושבית שביו".

והענין בזה ברוחניות:

"איביך" – קאי על הגוף והנפש הבהמית (כפי שמפרש אדמו"ר הזקן בלקוטי-תורה36), שהם אויביו האמיתיים של האדם, ויש לצאת להלחם בהם.

הן אמת, שהכוונה אינה לשבור אותם, אלא לבררם; אבל אעפ"כ ה"ז מלחמה, כיון שהם אינם מניחים שיבררום, ויתירה מזו – זוהי מלחמה קשה, כיון שהנפש הבהמית "אקדימא טענתי'"37.

על כך נאמר: "כי תצא למלחמה". יש צורך רק לצאת למלחמה, ואזי מובטח אתה ש"ונתנו ה' אלקיך בידך", שאתה תכבוש אותו ולא ח"ו להיפך, ויתירה מזו, שיתוסף לך תוספת – "ושבית שביו", שהם הניצוצות שבדברים הגשמיים, "ורב תבואות בכח שור"38.

יג. כאמור לעיל, יום השבת שייך גם לימים שלאחר השבת, השייכים לפרשת השבוע הבא.

והנה, בפרשת השבוע הבא, פרשת תבוא, מדובר ע"ד ענין הביכורים, ש"לא נתחייבו בביכורים עד שכבשו את הארץ וחלקוה"39, דהיינו שדוקא הכיבוש והחלוקה דארץ ז' עממים הביא להחיוב דביכורים40.

*

יד. בשבוע הבעל"ט חל ח"י אלול.

והנה, ענינו של ח"י אלול הוא – כפירוש כ"ק מו"ח אדמו"ר41 – שהוא מכניס חיות באלול.

והענין בזה:

ידוע42 החילוק בין עצבות למרירות, ש"הרחיקו מדת העצבות במאד חכמי האמת"43, כיון שעצבות היא כמו מיתה ("טויטקייט"), ללא חיות, משא"כ מרירות היא דבר רצוי, כיון שהיא מתוך חיות. ומטעם זה גם עבודת התשובה דחודש אלול (שענינה מרירות) צ"ל בחיות ובשמחה.

וזהו ענינו של ח"י אלול – נתינת כח כדי שעבודת התשובה תהי' בחיות ובשמחה.

ובנתינת כח זו ישנם שני פרטים – בהתאם לב' הענינים בח"י אלול, שהוא יום הולדת הבעש"ט וכ"ק אדמו"ר הזקן. וכידוע44, שהבעש"ט אמר מה שצריך להיות, ואדמו"ר הזקן הראה את הדרך איך להביא לכך שכן יהי'.

יתן השי"ת שתהי' התעוררות תשובה אמיתית, ובשמחה.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן "צמאה לך נפשי", "עסן עסט זיך", "אבינו מלכנו"].

* * *

טו. כאמור לעיל, יום הש"ק "מיני' מתברכין כולהו יומין".

יתן השי"ת שהחתונות שצריכות להתקיים בשבוע זה יהיו בשעה טובה ומוצלחת, "בנין עדי עד"45 על יסודי התורה והמצוה – כפי שתורת החסידות מבינה מהי "תורה", וכפי שתורת החסידות מבינה מהי "מצוה" – ושיהי' בהצלחה בכל הפרטים, בגשמיות וברוחניות.