לפניכם רמזים וגימטריאות לפרשת כי תצא.

מה הקשר בין מצוות הציצית ליציאת מצרים?

פרשת 'כי תצא' כוללת בתוכה נושאים רבים ומגוונים. במבט ראשון נראה שהתורה 'קופצת' מענין לענין, והפרשנים מסבירים – כל אחד לפי דרכו – את המשכיות הדברים, כיצד כל נושא מתחבר עם הנושא שלפניו והנושא שלאחריו.

לא כל הנושאים שבפרשה שכיחים במציאות היומיומית שלנו, ויש אף נושאים שיהיו אקטואליים רק באחרית הימים, כמו המצוה למחות את "זכר עמלק" (בסיום הפרשה) שאין בכוחנו לקיימה במציאות הנוכחית. אחד הנושאים בפרשה שאותו אנו כן חיים יום-יום - הוא מצות הציצית1 : "גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בה".

המצוה היא לעשות "גדילים" – חוטים הנקראים 'ציצית' – בבגד בעל 'ארבע כנפות', ארבעה קצוות חדים (קצה עגול אינו נחשב). בגד שיש לו רק שלושה קצוות – פטור מן הציצית; יש הסוברים שגם בגד בעל חמשה קצוות – פטור מן הציצית, וגם החולקים על כך ולדעתם בגד זה חייב בציצית – יש להטיל "גדילים" רק בארבעה קצוות ולא בקצה החמישי2 .

רש"י מסביר3 (בשמו של רבי משה הדרשן), שלמצות הציצית קשר הדוק עם יציאת מצרים, ולכן המצוה היא דוקא בבגד בעל 'ארבע כנפות' – המקבילות ל'ארבע לשונות של גאולה' שנאמרו ביציאת מצרים4 : והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי ('ארבע לשונות' אלו הן גם הסיבה המרכזית לשתיית 4 כוסות של יין בליל הסדר). הקשר עם יציאת מצרים אינו רק במספר 4 אלא בעצם מושג ה'כנפות', המזכירות את נסיעתם של בני ישראל מארץ מצרים שהיתה בדרך מהירה וניסית, ועליה נאמר5 : "ואשא אתכם על כנפי נשרים" [ומעניין6 : 'ציצית' בגימטריא 'נשרים' (=600)].

רש"י מוסיף ומטעים גם את מספר החוטים שבכל כנף – מכל כנף יוצאים 8 חוטים. המספר 8 מזכיר לנו את 8 הימים שבהם נמשך תהליך יציאת מצרים7 : החל מי"ד בניסן (ערב פסח), בו קיימו בני ישראל את מצות ה', שחטו את כבש הפסח והזו מדמו על פתח הבית, ובכך נעשו מוכנים וראויים לגאולה, ועד כ"א בניסן (שביעי של פסח), היום שבו טבעו המצריים – שרדפו אחר עם ישראל – בים סוף, מה שהביא לשחרור סופי של עם ישראל, מעבדות לחירות.

סגולה שהשיניים לא תכאבנה

כשנכפיל את 'ארבע הכנפות' ב-8 חוטים היוצאים מכל כנף נקבל בסך הכל 32, מספר היוצר את המלה "לב". גם ברכת הטלית יש בה את המלה "לב": ל'התעטף ב'ציצית8 . מעניין הדבר, שמספר זה (32) אנו מוצאים בעוד כמה נושאים, המתקשרים בסופו של דבר עם הציצית.

ראשית, מספר השיניים הקבועות בפה הוא 32. ואכן, בספרי ההלכה9 מצביעים על קשר מספרי זה בין הציצית לשיניים, ובהתאם לכך אומרים שאם חוטי הציצית ארוכים מידי, אין לחתוך אותם בסכין אלא באמצעות השיניים. המקובלים מוסיפים10 , שההקפדה על מצות ציצית שתהיה ככל פרטיה ודקדוקיה – היא סגולה לכך שהשיניים לא יכאבו.

ומשיניים – ללבנה. סגולה ידועה11 לשמירה על שיניים בריאות היא הזהירות ב'קידוש לבנה' (הברכה המיוחדת על הלבנה אותה אומרים פעם בחודש). יש אף המוסיפים בעת 'קידוש לבנה' ומבקשים (בלחש): "ולא יהא לי כאב שיניים לעולם". ואכן, גם הלבנה קשורה למספר 32, שכן המלה 'לבנה' היא נוטריקון ל"ב נתיבות החכמה (מושג קבלי ידוע המדבר על כך שקיימים 32 'נתיבות' בחכמה העליונה). ומעניין: קיים מנהג יחודי לפיו בסיום 'קידוש לבנה' נוגעים בכנפות הציצית ומנענעים אותם מעט.

עוד מושג המתאפיין במספר 32 הוא ה'אבנט' – אחד מבגדי הכהונה שלבשו הכהנים בבית המקדש. ה'אבנט', המשמש כמו חגורה, היה ארוך מאוד – 32 אמה12 ! והכהן היה צריך לסובב אותו שוב ושוב. הקשר בין הציצית לאבנט הוא בהלכה משותפת היחודית רק להם: באופן כללי התורה אוסרת את ה'שעטנז', עירוב של צמר ופשתן באותו הבגד (כמו שנאמר בפרשת השבוע13 : "לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו"). יוצאים מן הכלל הם האבנט והציצית: האבנט שלבשו הכהנים היה מורכב מתערובת של צמר ופשתן יחד, וגם בציצית הותר – במקרים מסויימים – לשלב צמר עם פשתן. העובדה שתערובת שלילית זו הותרה באבנט ובציצית, מלמדת על כך שיש בהם כח מיוחד במינו, כח שמתבטא גם במספר 32 המשותף לשניהם (לא נוכל להרחיב עוד במסגרת מצומצמת זו, ונציין רק לשיחתו של הרבי מליובאוויטש בשבת פרשת ויקהל-פקודי תש"נ, שבה הסביר בהרחבה את ה'קודים' שהזכרנו).

מי שבכור מקבל כפול

מושג נוסף מתוך הפרשה המוכר לנו היטב הוא ה'בכור'. התורה רואה חשיבות מיוחדת בבכור – הבן הראשון, וקובעת שהוא מקבל בנכסי אביו "פי שנים"14 , כל אח מקבל חלק אחד והבכור מקבל כפול: 2 חלקים.

'בעל הטורים' מגלה לנו כי העובדה שהבכור מקבל כפול, נרמזת בעצם המלה 'בכור'. בתורה כתובה מלה זו בכתיב חסר – 'בכֹר' – והמיוחד בשלושת האותיות הללו הוא שכולן הן אותיות בעלות ערך כפול, "פי שנים": הב' היא האות השניה וערכה פי 2 מהא' שלפניה; הכ' שווה 20 – פי 2 מהאות י' ששווה 10; והר' שווה 200 – כפול מהאות ק' שלפניה ששווה 100.

[ולמעשה, גם באות ו' – שמקובל להוסיף כאשר כותבים 'בכור' בכתיב מלא – נוכל למצוא את מוטיב הכפל: כשנפתח את האות ונכתוב אותה במילואה נראה שהיא כפולה - ו"ו].

אך קיימת הגבלה לכפילותו של הבכור. הבכור יורש פי שנים רק באותו רכוש שהיה קיים ועומד בחיי האב, ולא ברכוש שהגיע רק לאחר פטירתו. לדוגמא: אם האב הלווָה כסף, והלווֶה בא עכשיו ומחזיר את ההלוואה ליורשים – מתחלקים האחים בכסף זה שווה בשווה, ולא מעדיפים את הבכור. ההלכה15 מכנה כסף זה בשם 'ראוי', כלומר: כסף שהיה ראוי להגיע ליד האב אך בפועל לא הגיע לידו, ועל כך אומרים שהבכור אינו נוטל פי שנים ב'ראוי'.

רמז מעניין להלכה זו מוצא 'בעל הטורים' בלשון התורה: "לתת לו פי שנים בכל אשר ימצא לו, כי הוא ראשית אונו". כשנצרף את האותיות האחרונות במלים "אשר ימצא לו כי" נקבל את המלה 'ראוי', אולם כשנקח את האות האחרונה במלה הקודמת להם: "בכל" ונצרף אותה עם האות הסמוכה לה, האות הראשונה במלה "אשר" – נקבל את המלה 'לא', כך שבסיכום 'לא ראוי': הבכור אינו מקבל פי שנים ב'ראוי'.

אבשלום, ה'בן סורר ומורה'

כדרכנו נתמקד גם בפרטים ספציפיים שאירעו בהיסטוריה ונרמזים בתוך לשונה המדוייקת של התורה.

בפרשה מדובר על 'בן סורר ומורה' – בן שנוהג בדרך לא טובה ואינו שומע לקול הוריו: "כי יהיה לאיש בן סורר ומורה, איננו שומע בקול אביו ובקול אמו, ויסרו אותו ולא ישמע אליהם"16 . חז"ל מזכירים בהקשר זה דמות ידועה – אבשלום, בנו של דוד המלך שמרד בו וגרם לו צער רב; שלושה רמזים (לפחות) מצאנו לזיהוי זה:

בפירוש הרוקח נאמר, שהמלים שנוקטת בהם התורה: "(כי יהיה) לאיש בן" שווים בערכם המספרי למלים 'זה באבשלום' (=393); 'בעל הטורים' אומר, שהתואר 'סורר' שווה בגימטריא למלים 'זה אבשלום בן דויד'; ובספר 'יוסף דעת' (לתלמיד המהר"ל מפראג) מציע גימטריא נוספת: הערך המספרי של המלים 'בן סורר ומורה' שווה למלים 'אבשלום בן של דוד' (=775).

ומכאן לזיהוי הנרמז בפרשה לפרט נוסף, גם הוא לא חיובי במהותו. בסיום הפרשה מדובר על עמלק והתורה מתארת את מעשיו הרעים17 : "אשר קרך בדרך, ויזנב בך כל הנחשלים אחריך". חז"ל מפרשים18 , שעמלק לא הצליח לפגוע ברוב עם ישראל שהיה מוקף בעננים שהגינו עליו, אלא רק באותם 'שוליים' שנפלטו מתוך העננים מפאת חולשתם ושפלותם הרוחנית – והם 'הנחשלים' (אותיות 'הנחלשים') שעמלק פגע בהם.

התורה לא נוקבת בשמותיהם של 'הנחשלים', אולם יש מקורות19 שבהם נמסר כי מדובר בבני שבט דן, שהיו עובדים עבודה-זרה ולכן נפלטו מתוך העננים. רבי יהודה החסיד20 מטעים זיהוי זה בדרך מספרית: "כל הנחשלים אחריך" בגימטריא 732, כמו המלים "זה היה שבטו של דן" (=733. כרגיל לא מתחשבים בהפרש זעיר של אחד).

המן, עמלק ו-166

מפליא הדבר לראות עד כמה דקדקו החכמים הקדמונים בדברי התורה, בכל מלה ובכל אות, ועד כדי כך ספירה מדוייקת. כך מוצאים אנו בדברי רבי אלעזר מגרמיזא, בעל ה'רוקח' הנודע בקדושתו וחסידותו, רעיון מדהים21 :

שתי 'פרשיות' מקדישה התורה לאויב הנצחי של עם ישראל – עמלק. 'פרשייה' אחת היא בסוף הפרשה שלנו – 'זכור את אשר עשה לך עמלק', ו'פרשייה' נוספת היתה לנו בסוף פרשת בשלח – 'ויבוא עמלק'. כשנמנה את המלים שבשתי ה'פרשיות' נראה שביחד יש בהן 166 מלים (בפרשיית 'זכור' יש 47, ובפרשיית 'ויבוא עמלק' יש 119 – בסך הכל 166).

עכשיו נמשיך הלאה ל'מגילת אסתר', שמוקדשת גם היא למלחמת עמלק – הרי המן הרשע, הדמות המרכזית שהמגילה באה לספר על כשלונו, היה מזרע עמלק. ה'מגילה' היא ארוכה ויש בה הרבה יותר מ-166 מלים, אבל כשנספור את הפסוקים שבמגילת אסתר נמצא בדיוק... 166 פסוקים!

מספר זהה נמצא גם במזמור ידוע בתהלים, מזמור קלו הנקרא 'הלל הגדול' ובו אנו מודים לקב"ה על הרבה נסים ונפלאות שעשה עמנו. כל פסוק במזמור זה מסתיים במלים "כי לעולם חסדו", ובסיום המזמור יש רמז מפורש להמן העמלקי – "ויפרקנו מצרינו כי לעולם חסדו"22 , רמז להמן שנקרא בשם 'איש צר ואויב'. ובכן, גם במזמור זה קיימים כמובן... 166 מלים.

ועדיין לא סיימנו: החג שמציין את ההתגברות על עמלק הוא חג הפורים, המתאפיין בשמחה ועליזות יתירה. בתהלים23 יש פסוק המתאים היטב לאוירת החג – "יעלזו חסידים בכבוד", ובכן: המלים "חסידים בכבוד" הם גם כן בגימטריא... 166!