בס"ד. שיחת ש"פ ראה, מבה"ח וער"ח אלול, ה'תשי"ד.
בלתי מוגה
א. כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון שמחה, ואח"כ "צמאה לך נפשי". אח"כ צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה אחרי הוי' אלקיכם תלכו גו'.
* * *
ב. בפרשתנו1 מדובר אודות "זאת הבהמה אשר תאכלו"2, בהמות טהורות, ואודות "הבהמה אשר לא תאכלו", בהמות טמאות. והתורה נותנת שני סימנים ל"הבהמה אשר תאכלו": "מעלת גרה" ו"מפרסת פרסה"3.
בסימנים4 שבתורה ישנם ב' סוגים: א) גורמים – סימנים שהם טעם וסיבה לדבר, ובנדון דידן – עי"ז שהבהמה היא מעלת גרה ומפרסת פרסה, הרי היא בהמה טהורה; ב) מבדילים – סימנים שאינם טעם וסיבה לדבר, ואינם אלא מבררים את הטהרה והיפך הטהרה שישנה בדבר מצד עצמו, שענין זה נתברר ע"י הסימנים5.
פנימיות התורה, תורת החסידות, מקשרת את המשל עם הנמשל. ואף שהמשל הוא דבר זר, ואינו אלא משל בלבד – אעפ"כ מקשרים אותו עם הנמשל, כיון שאין מקרה סתם ("קיין צופאַל") בעולם, וזה שענין זה הוא משל לנמשל – ה"ז מפני שנלקח ממנו. הענין שבנמשל, כשיורד לעולם תחתון יותר – נעשה משל6.
עפ"ז, לשני הסוגים שבסימנים ישנה שייכות להדבר עצמו. אפילו הסימנים שאינם טעם וסיבה, ואינם אלא סימנים כדי לברר – גם הם קשורים עם הדבר עצמו. לא במקרה זהו הסימן של הדבר, אלא כאשר הדבר יורד למטה יותר נעשה הוא – הסימן.
ובמילא מובן, שב' הסימנים ד"מעלת גרה" ו"מפרסת פרסה", בכל סוג סימנים שייכללו – יש להם שייכות ל"זאת הבהמה אשר תאכלו".
ג. ענין האכילה – "זאת הבהמה אשר תאכלו" – הוא, שלוקחים חי, צומח או דומם, ועי"ז שאוכלים אותו, נעשה "דם ובשר כבשרו", שמהדומם, הצומח או החי – נעשה מדבר, שעי"ז מתמלאת התכלית דהדומם, הצומח או החי – שהוא נכלל בהמדבר7.
גם באדם גופא ישנם ענינים שבהם הוא שוה לדומם, צומח וחי, ע"ד מאמר הגמרא8 "שלשה כבהמה", וישנם ענינים שבהם הוא מחולק מדצ"ח, שבהם ה"ה אדם, מין המדבר.
וכשם שבדצח"מ בכלל, לא הדצ"ח הם התכלית, אלא המדבר דוקא, וגם המעלה בדצ"ח היא דוקא כשהם נכללים בהמדבר – כן הוא גם בהמדבר גופא: הענינים שבהם הוא דומה לדצ"ח – אינם המעלה והתכלית שלו. התכלית היא בענין המדבר שבו; והתכלית דשאר עניניו – הדצ"ח שבו – היא, שגם הם יהיו בהתאם לענין המדבר שבו, ויהיו נכללים בו.
וכן הוא גם בנוגע להדומם, צומח וחי – בכללות – שהאדם משתמש בהם והם נכללים בו, שהתכלית היא שיהיו נכללים בהמדבר שבאדם דוקא, עי"ז שהאדם ישתמש בהם בהתאם לענין ומעלת האדם9.
ד. ענינו האמיתי של אדם הוא – "אדמה10 לעליון"11, כביכול, ל"אדם העליון שעל הכסא"12, שהוא – "אדם העליון שעל הכסא" – ה"אדם" האמיתי, אמיתית מעלת המדבר. המעלה דאדם התחתון היא – שהוא "אדמה" לאדם העליון, ולכן נקרא בשם "אדם".
מעלת האדם היא – שיהא נכלל ב"אדם העליון", עי"ז שימלא את שליחותו של "אדם העליון". וכמבואר בלקוטי תורה13, שעי"ז שעושים שליחותו של אדם העליון – נעשים "כמותו"14, שהו"ע ההתכללות, שנכלל באדם העליון.
ויש בזה סדר והדרגה: תחילה ה"ז במדריגה תחתונה, אח"כ למעלה יותר, עד שפועל בעצמו ההתכללות – שנכלל לגמרי באדם העליון. וכפי שנתבאר (בהמאמר15), שתחילה העבודה היא באופן ד"אחרי הוי' אלקיכם תלכו"16 – אחרי, שאין זה אלא "אחורים" בלבד, עד שמגיעים לתכלית העלי' – "ובו תדבקון"16, שאינו שום מציאות לעצמו כלל, אלא נעשה לגמרי דבוק, ועד שנעשה דבר אחד.
– ועל דרך מדריגת משה רבינו, שאמר17 "ונתתי עשב", כיון שהי' בטל לגמרי ולא הי' מציאות כלל, "ונחנו מה"18, "שכינה מדברת מפומא דילי'"19 (ע"י ה' המוצאות שלו), שזוהי המדריגה ד"ובו תדבקון". –
וכמו בו עצמו – כן הוא גם בהדצ"ח שמשתמש בהם, שתכליתם היא שיהיו נכללים ב"אדם העליון".
ה. ענין זה – לקחת בהמה, ש"רוח הבהמה היורדת היא למטה"20, ולפעול בה העלאה והתכללות, היפך טבעה דירידה למטה – תחילה התכללות באדם התחתון, ועי"ז גם באדם העליון – הרי זה דרך רחוקה ביותר, מ"אחרי הוי' אלקיכם" עד "ובו תדבקון", ו"כל הדרכים בחזקת סכנה"21.
וכדי שיהי' אפשר לעבור דרך זו – נתנה לנו התורה שני סימנים, המורים אם האדם עושה עבודתו כראוי:
אם הוא מתעסק בדברים הגשמיים דדצ"ח לשם שמים ולעבודת הוי', שאז פועל הוא בהם העלאה והתכללות כנ"ל – "אשר תאכלו"; או שאינו עושה זאת כראוי, שאינו עושה זאת לעבודת הוי' אלא מצד טבעיותו ורגילותו, שאז אינו פועל בזה העלאה אלא להיפך, ואז – "אשר לא תאכלו".
ו. בתורה אור22 מובא אודות ר' חנינא בן תרדיון23, שעשה ב' ענינים – מעשה אחד שעשה בקו החסד, ומעשה שני שעשה בקו הגבורה – ועשה את שניהם באותו אופן, ועי"ז ידעו שאין זה מצד הטבע אלא מצד עבודה, כי אילו הי' זה מצד הטבע – לא היו יכולים להיות ב' הענינים באותה חיות.
וכמ"ש בספרי24 שאהבה ויראה הם ב' מדות הפכיים ואינם יכולים להיות יחד, מלבד בעבודת הוי', שבזה יכולים להיות ב' המדות יחד.
וזהו ג"כ מ"ש באברהם אבינו בשעת נסיון העקידה דוקא "עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה"25: הנסיונות הקודמים היו בקו אחד – קו הימין, ולכן לא הי' אפשר לדעת אם אין זה מצד הטבע. אבל כאשר הי' נסיון זה, שלקח את יצחק להעקידה, עד שרצה לעשות מה שרצה, שזהו ענין שמצד קו הגבורה – אזי "עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה", "עתה ידעתי" גם על כל הנסיונות הקודמים, שהם מצד עבודה26.
ז. זהו הסימן ד"מפרסת פרסה":
כאשר פועלים רק בקו אחד, "בקיימא דחד סמכא"27 – יתכן שזהו מצד הטבע והרגילות. הסימן לבהמה טהורה היא "מפרסת פרסה" – שהפרסה מחולקת ומכוונת ימינה ושמאלה, לשני הצדדים. הוא יוצא מטבעו ורגילותו, ועושה את שליחותו של "אדם העליון", בכל מקום ששולחים אותו.
הדין ב"מפרסת פרסה" הוא, שהפרסה צ"ל מחולקת מלמעלה ומלמטה, ואם לא – אין זו בהמה טהורה28. והיינו, שהעבודה בב' הקוין צריכה להיות לא רק בחיצוניות בלבד; אם ענין זה הוא רק בחיצוניות, אבל בפנימיות אינו עומד אלא בקו אחד – אזי "לא תאכלו", שאינו פועל את ההעלאה והתכללות. עליו להיות מחולק בפנימיות וגם בפועל, בכל כולו ("דורך און דורך"), ואז "תאכלו", שפועל את ההתכללות, עד שבא לידי "ובו תדבקון".
ואעפ"כ, כיון שהוא עוסק בגשמיות, ששייכת לחומריות – הרי אפילו כשהוא רואה ש"מפרסת פרסה", אין לו לסמוך על עצמו, וצ"ל גם הסימן ד"מעלת גרה" – לחזור וללעוס ("איבערקייען"), לבדוק את עצמו, ולברר עוד פעם ועוד פעם29.
ח. ההוראה מזה בעבודה בפועל – שאפשר ללמדה מלמטה למעלה, ומלמעלה למטה – היא:
כשם שכאשר עומדים לאכול מבהמה, יש לבדוק אם יש לה סימני טהרה, ואם לא אסור לאוכלה – כך גם בכל ענין בעולם הזה שעומדים לעשות, צריכים לבדוק בסימנים אלו: עליו להיות בטוח שעושה זאת לא "למלאות תאות נפשו", ואפילו אם נראה בעיניו שסימן זה מתאים ("שטימט") – אסור לו לסמוך על זה, ויש צורך בבירור שני.
* * *
ט. על הפסוק16 "אחרי הוי' אלקיכם תלכו גו' ובו תדבקון" איתא בגמרא30 (והובא במאמר ד"ה אחרי ה' אלקיכם תלכו לכ"ק אדמו"ר הצ"צ31): "וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה .. אלא להלך אחר מדותיו של הקב"ה .. הקב"ה ביקר חולים .. אף אתה בקר חולים, הקב"ה ניחם אבלים .. אף אתה תנחם אבלים".
ולכן דעת רבינו יונה32 שמצות ניחום אבלים היא מדאורייתא. – גם בדברי הרמב"ם33 יש מפרשים34 שענין זה הוא מדאורייתא, אלא שאין זה בנוגע לניחום אבלים דוקא, כי אם, בנוגע לכל הענינים שהם בכלל "ואהבת לרעך כמוך". אמנם רבינו יונה כותב להדיא שמצות ניחום אבלים היא מדאורייתא, ועפ"ז מבאר דברי המשנה32 "קברו את המת וחזרו, אם יכולין להתחיל ולגמור (קריאת שמע) עד שלא יגיעו לשורה יתחילו, ואם לאו לא יתחילו" – "משום דתנחומי אבלים מדאורייתא .. דכיון שעוסק במצוה פטור מן המצוה". ואמנם מקשים על רבינו יונה מנא לי' שהוא מדאורייתא, ובאמת מקורו במאמר חז"ל הנ"ל.
– רצוני להזכיר ענין זה, בגלל המאורע שאירע לפני ש"ק35. ואף שכ"ק מו"ח אדמו"ר כבר דאג והשתדל עבורו בכל המצטרך לו ("דער רבי האָט אים שוין אַרויסגעשלעפּט וואוהין מען דאַרף") – הרי, הענינים דלמעלה אינם באים תמורת הענינים דלמטה, ומה שצריכים לעשות מצד למטה, יש לעשות.
י. ועד"ז מצינו בנוגע לשמחת חתן וכלה – "שעשה הקב"ה שושבינות (שנשתדל בחיתונו לשמחו) לאדם הראשון, מכאן לגדול שיעשה שושבינות לקטן"36.
וענין זה שייך לחודש אלול – שהרי, לאחרי כל הפירושים בהענין ד"א.ני ל.דודי ו.דודי ל.י"37 (ר"ת אלול38), "אין מקרא יוצא מידי פשוטו"39, והפירוש הפשוט של פסוק זה – קאי על חתן וכלה (ולכן נאמר פסוק זה בשיר השירים, שבו מדובר בענין חתן וכלה).
ולכן נאמר ענין זה ב"פ ("אני לדודי ודודי לי", ו"דודי לי ואני לו"40) – כי, כשם שברוחניות ישנם ענינים שמלמעלה למטה וענינים שמלמטה למעלה, כך הוא בענין חתן וכלה, ש"יש שהוא הולך אצל זיווגו ויש שזיווגו בא אצלו"41.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה להתלמידים שיחיו שנישואיהם בחודש זה, וכן לעוד תלמידים, לומר "לחיים"].
* * *
יא. כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר42, שפעם ביקש מאביו, כ"ק אדמו"ר נ"ע, מתנה, ואדמו"ר נ"ע אמר בפניו מאמר כפי שאמרו אדמו"ר הזקן בדורו, ומאמר זה עם הוספות – כפי שאמרו אדמו"ר האמצעי בדורו, וכך כל נשיא בדורו.
בכלל, קשה לברר ולמצוא ("פאַנאַנדערקלייבן") במאמרים כיצד נאמר המאמר ע"י כל נשיא. אבל ישנם מאמרים שנשארו בידינו מכל הנשיאים, ובמאמרים אלו אפשר לראות את ההוספות שהוסיף כל נשיא בדורו.
המאמר ד"ה אחרי הוי' אלקיכם תלכו – ישנו מאדמו"ר הזקן בלקו"ת43, ללא ההגהות וההערות.
מאדמו"ר האמצעי – ישנו מאמר זה בסידור44, אבל כפי שהוא בסידור ניכר שזהו מאמר אדמו"ר הזקן; אמנם, מאמר זה ישנו גם בשער התפלה45, ומאריכות הלשון ניכר שזהו מאמר אדמו"ר האמצעי (דהיינו – מאמר אדמו"ר הזקן עם הוספות אדמו"ר האמצעי).
מאדמו"ר הצמח צדק – ישנו המאמר בלקו"ת עם ההגהות, ומלבד זאת – ישנו גם ב"ביכל" בכת"י46 אלא שבה"ביכל", המאמר אינו מסודר, ואין בו מוקדם ומאוחר. ובסוף ה"ביכל" ישנו דף, שבו נרשמו עבור המעתיק הוראות להעתקת המאמר – מה עליו להעתיק מהסידור, מה עליו להעתיק משער התפלה, והיכן עליו להכניס את ההוספות.
יב. הענין שנתבאר לעיל בהמאמר47, שחילוקי המדריגות ד"אחרי הוי' אלקיכם תלכו גו' ובו תדבקון" הם בהתאם לחילוקי הזמנים דאלול ועשי"ת (ש"אחרי ה' אלקיכם תלכו" קאי על חודש אלול, "ואותו תיראו" קאי על ר"ה, "ואת מצותי תשמורו ובקולו תשמעו" קאי על מצות תק"ש, "ואותו תעבודו" קאי על עשי"ת, "ובו תדבקון" קאי על יוהכ"פ) – מקורו במאמר הצ"צ הנ"ל (שבה"ביכל")48, ולעת-עתה – זהו המקום היחיד שמצאתי ענין זה.
והנה, בהדף הנ"ל (שבסוף ה"ביכל") נרשם49: "או י"ל, ואת מצותיו תשמרו זהו וימינו תחבקני50 שאחר ואותו תיראו, והיינו ימי החג שיש בהם הרבה מצות, ובו תדבקון זהו שמיני עצרת".
[והנה, ע"פ ההוראות שנרשמו שם בענין העתקת המאמר – הרי פירוש שני זה ("או י"ל") לא ניתן להעתיק.
אמנם, אף שהפירוש השני לא ניתן להעתיק – הרי בענין זה ישנו פתגם מכ"ק מו"ח אדמו"ר, על ביטוי ("אַ וואָרט") שאדמו"ר מוהר"ש כתב והעביר עליו קולמוס, ועל כך אמר כ"ק מו"ח אדמו"ר – שיש ללמוד את הביטוי, ולהבין הן את הטעם שאדמו"ר מוהר"ש כתבו, והן את הטעם שהעביר עליו קולמוס...
ועאכו"כ בענין זה – שאין המדובר בביטוי בלבד אלא בענין שלם, ושלא העביר עליו קולמוס (ורק הורה שלא להעתיקו) – שבודאי יש ללמדו].
ולפי פירוש זה, צריך לומר, ש"ובקולו תשמעו" – שהו"ע הקשור עם התורה (כמבואר בהמאמר51) – קאי על שמחת-תורה (שבחו"ל הוא ביום בפ"ע, וגם בא"י ישנו הענין דשמח"ת, אלא ששם הוא ביחד עם שמע"צ).
יג. וביאור השייכות בין שני פירושים אלו (שלהפירוש הראשון קאי "בקולו תשמעו" ו"ובו תדבקון" על ר"ה ויוהכ"פ (כמבואר בהמאמר), ולהפירוש השני קאי על שמע"צ ושמח"ת) – ע"פ פתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר (שאמרו גם במאמר דא"ח)52, ששמח"ת הוא אותו ענין כמו ר"ה, אלא שר"ה הוא בקו המרירות ושמח"ת הוא בקו השמחה.
וחודש אלול (שהוא הענין ד"אחרי הוי' אלקיכם תלכו", כמבואר בהמאמר) הוא הכנה לשני הענינים – הן לקו המרירות דר"ה ויוהכ"פ, והן לקו השמחה דשמח"ת. ולכן ישנו בחודש אלול גם ענין השמחה בתורה.
ושני ענינים אלו מרומזים בכתוב "(אני לדודי ודודי לי) הרועה בשושנים"37 – שבתיבת "שושנים" מצינו שני פירושים53: א) "אל תקרי שושנים אלא ששונים", "ששונים בתורה"54 – שהו"ע ההכנה לשמח"ת; ב) "שושנים" קאי על י"ג מכילין דרחמי55, שהו"ע המרירות – הכנה לר"ה ויוהכ"פ.
יד. עפ"ז56 יובן מ"ש במגלה עמוקות57, ש"אלול" ר"ת "א.רון ל.וחות ו.שברי ל.וחות" – דלכאורה, מהי השייכות ד"אלול" ל"ארון לוחות ושברי לוחות"?
וביאור הענין:
אף שידוע שענין התשובה הוא למעלה מהתורה, הרי גם את ענין התשובה יודעים מהתורה דוקא, והיינו, שהתורה מגלה את ענין התשובה58.
וענין זה מרומז בכך שגם שברי לוחות היו מונחים בארון יחד עם הלוחות59:
"שברי לוחות" – הו"ע התשובה. ולכן מצינו שיש מעלה בענין שבירת הלוחות, שלכן, אמר הקב"ה למשה רבינו "יישר כחך ששברת"60, ויתירה מזו איתא בירושלמי61 ש"הקב"ה אמר לו שישברם" – ע"ד מעלת בעלי-תשובה על צדיקים, ש"במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורין יכולין לעמוד בו"62.
וזהו שגם ה"שברי לוחות" (ענין התשובה שלמעלה מהתורה) היו מונחים באותו ארון שבו היו מונחים הלוחות (ענין התורה), כיון שגם ענין התשובה (שלמעלה מהתורה) מתגלה ע"י התורה דוקא. והיינו, שהצדיקים (שענינם תורה) הם המגלים ומורים את סדר התשובה.
ונמצא, שההכנה דחודש אלול היא בנוגע לשני ענינים אלו, ענין התשובה (שברי לוחות) וענין התורה (לוחות), ובאופן ששני ענינים אלו קשורים זה לזה (כנ"ל בענין השייכות דר"ה ושמח"ת) – כיון שחודש אלול הוא הכנה הן לר"ה (תשובה) והן לשמח"ת (תורה), כנ"ל.
וזוהי השייכות דחודש אלול להר"ת "א.רון ל.וחות ו.שברי ל.וחות" – כיון שבחודש אלול ישנם ב' הענינים דלוחות ושברי לוחות (תורה ותשובה), באופן שהם קשורים זה לזה (ע"י הארון).
טו. ויש להוסיף בזה:
בנוגע לארון מצינו63, ש"מקום ארון אינו מן המדה". והיינו, שאף ש"מקום ארון" הי' במציאות – שהרי הארון עמד בקדש הקדשים, וממנו היו "עשר אמות אויר לכל רוח"64, והארון עצמו הי' במידה (של אמות שלימות ואמות שבורות) – הרי מקום זה הי' באופן ד"אינו מן המדה".
והענין בעבודה – שבשני קוים אלו ("לוחות" ו"שברי לוחות") צריכה להיות העבודה באופן של יציאה ממדידה והגבלה, ואז פועל הקב"ה את היציאה ממדידה והגבלה לאמיתתה.
וזהו ענינו של חודש אלול, שהוא (כמאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר65) חודש החשבון, שבו יש לערוך חשבון-נפש על כל המעשים, הדיבורים והמחשבות במשך כל השנה – שיש לפעול שענינים אלו לא יהיו ע"פ המדידה וההגבלה שלו.
וזוהי ההכנה לר"ה, שבו נכתבין ונחתמין לאלתר בספרן של צדיקים66, לשנה טובה ומתוקה.
* * *
טז. דובר67 באריכות68, שחודש אלול הוא ענין ערי מקלט.
[ותוכן69 הענין:
ענינם של ערי מקלט הוא – הסיוע לרוצח נפש להינצל מגואל הדם. ועד שאפילו רוצח במזיד – הרי "בתחילה אחד שוגג ואחד מזיד מקדימין לערי מקלט"70, וכל זמן שהרוצח שהה בעיר המקלט הי' ניצול מגואל הדם, ורק לאח"ז "ב"ד שולחין ומביאין אותו משם"70, והיו עורכים משפט אם הוא חייב גלות, או אפילו עונש חמור יותר. ונמצא, שע"י עיר המקלט ניצול הרוצח מגואל הדם עכ"פ עד. לזמן הדין ומשפט, וגם בשעת המשפט – הרי "אפשר דחזו לי' זכותא"71.
וזהו גם ענינו של חודש אלול – בבחינת "ערי מקלט" לעובר עבירה:
ע"י כל עבירה שהאדם עושה – ה"ה בבחינת רוצח נפש, "שופך דם האדם באדם"72, דם האדם דקדושה באדם בליעל (היצה"ר)73.
וחודש אלול – הוא בבחינת "ערי מקלט", שבם יכול הוא להינצל מ"גואל הדם", הוא היצה"ר (ש"הוא שטן הוא יצה"ר הוא מלאך המות"74), עד הדין ומשפט דר"ה, ובינתיים יכול לחזור בתשובה.
ובענין זה – ישנה מעלה בהדין ומשפט שלמעלה (בר"ה) על הדין ומשפט שלמטה, שהרי בהדין ומשפט שלמטה – לא על כל דבר מועילה תשובה75 (וכידוע76 הסיפור מכ"ק אדמו"ר הצ"צ, שהעביר שוחט משחיטתו אף שעשה תשובה), משא"כ לגבי הדין ומשפט שלמעלה – התשובה מועילה על הכל.
ואפילו "האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב (ש)אין מספיקין בידו לעשות תשובה" (ועד"ז "אחטא ויום הכפורים מכפר אין יום הכפורים מכפר")77 – הרי "דחק ונתחזק ונתגבר על יצרו ועשה תשובה מקבלין תשובתו"78.
וזהו ענינו של חודש אלול – ענין הגלות, ש"גלות מכפרת"79, ועד שנעשה "וחי"80 – "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום"81, כמדובר בשיחה הנ"ל בארוכה].
וישנה הוספה לענין זה:
על הענין ד"שופטים ושוטרים גו'"82, איתא בספרי83, שה"שופטים ושוטרים"84 היו "בכל מושבותיכם – (גם) בחוצה לארץ". וממשיך בספרי: "יכול אף ערי מקלט יהיו נוהגות בארץ ובחוצה לארץ, תלמוד לומר אלה כו', ערי מקלט אינן נוהגות אלא בארץ". ומ"מ איתא בספרי85, שערי מקלט קולטות גם רוצח שבחוץ לארץ, אלא שערי המקלט עצמן היו בארץ ישראל דוקא.
מזה שהספרי מדמה את הענין ד"שופטים ושוטרים" לערי מקלט, שכשם ש"שופטים ושוטרים" היו גם בחו"ל, קס"ד שגם ערי מקלט היו נוהגות בחו"ל – משמע, שערי מקלט שייכים ל"שופטים ושוטרים".
ענין ה"שופטים", ואפילו ה"שוטרים" שהיו רודין86 – לא הי' כדי להעניש, אלא הכוונה היתה כדי שעי"ז יהי' זיכוך87. וזהו ג"כ הענין דערי מקלט, גלות – "גלות מכפרת"79. וכפי שמבאר אדמו"ר הזקן באגרת התשובה88 ש"כפרה היא לשון קינוח, שמקנח לכלוך החטא", ועד כדי כך שנעשה "מרוצה .. כקודם החטא"89.
ובמילא הי' מקום לומר שענין זה ישנו גם בחוץ לארץ ישראל, שהרי ארץ ישראל, שהיא "ארץ" סתם90, ענינה – כמאמר91 "למה נקרא שמה ארץ, שרצתה לעשות רצון קונה", ופירוש "חוץ לארץ" הוא – חוץ מרצון זה. ואם-כן – בחו"ל יש להבטיח ענין זה יותר מאשר בארץ ישראל.
ואעפ"כ, רק ה"שופטים ושוטרים" היו גם בחוץ לארץ, אבל ערי המקלט – רק בארץ ישראל.
יז. בתשובה ישנם שני ענינים92: חרטה על העבר וקבלה על להבא, ובאיזה אופן היא החרטה הראוי' – כאשר מכאן ולהבא מקבל על עצמו להתנהג כדבעי, דאם לא כן, מהי פעולת החרטה, הרי הוא "כטובל ושרץ בידו"93.
ולכן היו ערי מקלט רק בארץ ישראל, כיון שאם האדם נשאר מחוץ ל"ארץ שרצתה לעשות רצון קונה" – מהי פעולת החרטה. ולכן ערי מקלט קולטות גם רוצח מחוץ לארץ, שגם עבורו מועילה הגלות, אבל הגלות עצמה צ"ל בארץ ישראל דוקא – "ונס שמה"94.
משא"כ הענין ד"שופטים ושוטרים" – הי' גם בחוץ לארץ, כיון שלגבי משפט על הזולת שנינו95 "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו"; בית הדין שבארץ ישראל אינם יכולים להכיר את ההעלמות והסתרים שישנם בחוץ לארץ, אשר, על כל ענין במעשה, ואפילו בדיבור ובמחשבה, צ"ל יגיעה רבה, וישנם נסיונות רבים. בארץ ישראל – מצב ד"עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה"96 – אין להם שום מושג בזה. ולכן הוצרכו להיות "שופטים ושוטרים" גם בחוץ לארץ, כדי לשפוט את בנ"י שבחוץ לארץ.
וכידוע הסיפור אודות אדמו"ר האמצעי ואודות אדמו"ר הצמח צדק97, שפעם אחת, באמצע "יחידות", הפסיק למשך זמן, ואח"כ חזר לערוך "יחידות". וכששאלוהו הטעם לזה, הסביר, שכאשר באים ל"יחידות" לבקש "תיקון", צריך למצוא – בדקות דדקות עכ"פ – ענין זה בעצמו, ואז אפשר לענות. וכשבאו אליו לשאול אודות ענין פחות ביותר – לא הי' ביכלתו למצוא בעצמו ענין זה אפילו בדקות דדקות, ולכן הפסיק את ה"יחידות"98.
וזהו ג"כ הענין שאמר הקב"ה למשה רבינו בשעת חטא העגל "לך רד כי שחת עמך"99: משה הי' אז ברקיע, למעלה מעלה, "לחם לא אכל ומים לא שתה"100 ובנ"י היו למטה מטה. ולכן אמר לו הקב"ה "שחת עמך", הם העם שלך101 – שעי"ז נעשה משה קשור עמם, והי' יכול ללמד עליהם זכות.
ועל דרך מ"ש אדמו"ר הזקן102 ב"בד קודש"103, שאין רצונו שהמשפט יהי' ע"י "שרים", כיון שעל "שרים" אי אפשר לסמוך, אלא בקשתו ש"מלפניך (דוקא) משפטי יצא עיניך תחזינה מישרים"104. ה"שרים" אינם מרגישים מה הם העלמות והסתרים, ולכן צ"ל משפט של נשמה בגוף – "מלפניך" דוקא. וזהו הענין שה"שופטים ושוטרים" הי' צ"ל בחוץ לארץ דוקא.
יח. אע"פ שערי מקלט היו בארץ ישראל דוקא, מ"מ יש בזה חילוקי מדריגות: היו ערי מקלט בעבר הירדן – ד"שכיחי רוצחים"70; בארץ ישראל, ש"למה נקרא שמה ארץ, שרצתה לעשות רצון קונה"; ואפילו לעתיד לבוא, כש"ירחיב הוי' אלקיך את גבולך"105 – גם אז יהיו ערי מקלט.
והיינו, שהענין ד"שופך דם האדם באדם"72, שעל זה הוא הענין דערי מקלט – ישנו בכל מדריגה לפי ענינה. ואפילו לעתיד, שאז תהי' העבודה, וממילא גם העדר העבודה, באופן נעלה לגמרי – גם בענין זה ישנו הענין ד"שופך דם האדם (דקדושה) באדם (בליעל)"73, ועל זה צריכים ערי מקלט שקולטות.
והיינו לפי שבכל מדריגה ישנו הענין דהעדר והיפך העבודה כפי ענינה, כלומר שלפי ערך מעלת מדריגתו ה"ז ענין של העדר העבודה, ועד שבהמדריגה ד"ובו תדבקון" – העבודה ד"אותו תעבודו" היא ענין שצריך לעשות עליו תשובה106.
יט. וכן הוא גם בחשבון הנפש דחודש אלול, שהו"ע ערי מקלט כנ"ל – שהוא אצל כל אחד כפי אופנו. עליו לעשות חשבון הנפש על כל מחשבותיו, דבוריו ומעשיו במשך כל השנה, אם היו על-פי שולחן-ערוך, אם היו לפנים משורת הדין, ואם היו "לפום גמלא"107; ואם לא הי' כך – עליו לעשות תשובה.
ומזה מובן, שלא בעלי עסקים בלבד, אלא גם יושבי אוהל, שבמשך כל השנה נמצאים הם באהלה של תורה ובאהלה של תפלה – גם אצלם חודש אלול צ"ל "עיר מקלט", "את בצר במדבר"108, בתורה109, שעלי' נאמר110 "וממדבר מתנה", וכן בתפלה111.
וזהו ג"כ מה שדובר לפני שנתיים (בח"י אלול)112 בענין מנהג המדינה, שבימי אלול ותשרי נוסעים מהישיבות לבתיהם – שזהו היפך התורה וגם היפך שכל אנושי. במקום מה שמצינו113 שבחודש אלול היו ממעטים בגופי הלכות ובחיבורים, והיו עוסקים יותר בתשובה – נוסעים מהישיבה לבתיהם!
בזמן חודש אלול צריכים להיות בישיבה, וצריך להיות "מונח" ("אָפּגעלייגט") אשר יעבור עלי מה, בשבועות האחדים שבחודש ד"בקשו פני"114 – אהי' כדבעי!
כ. ענין זה הוא הוראה גם לבעלי עסקים – שאף שבמשך כל השנה שקוע הוא בעסקיו, הרי בהזמן דחודש אלול, או לכל הפחות מח"י אלול, שאז מתחיל החשבון "יום לחודש"115, או בימי הסליחות עכ"פ, עליו לברוח ל"ערי מקלט" (שהיו גם בעבר הירדן שמחוץ לארץ ישראל), במקום של יראת שמים, בישיבה והדומה116, ו"שם תהא דירתו"117.
צריך להיות "ונס שמה", "ונס" – פירושו בריחה118, לברוח מכל הענינים שעסוקים בהם במשך כל השנה – ל"ערי מקלט", ו"שם תהא דירתו", שם עליו להתיישב, ובסגנון הזהר119 "קבורתי' דילי' (דמשה) משנה" – "שם תהא קבורתו"117.
הענין ד"קבורתו" הוא ע"ד מה ששנינו120 "בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם" – שכאשר הוא "בן מאה", וסיים לפעול את כל הענינים בכל פרטי כחות הנפש (יו"ד הכלולים מיו"ד), אזי "עבר ובטל מן העולם" – אין לו שום שייכות עם העלם העולם, וממילא יכול להאריך ימים ושנים, כיון שאין לו ממה לחשוש121.
וזהו פירוש "קבורתו" – פירוד הד' יסודות, וכל אחד מהם מגיע ומתחבר לשרשו, "עפר אתה ואל עפר תשוב"122, הביטול ד"ארץ"123, שעי"ז בא אח"כ בנין המלכות שבראש השנה.
וע"י העבודה דחשבון הנפש שבחודש אלול, עד "ונס שמה" – נעשית ההכנה לכתיבה וחתימה טובה דראש השנה, לשנה טובה ומתוקה בבני חיי ומזוני רויחי.
הוסיפו תגובה