הנשמה היא העצמיות, ה"אני" השוכן בגוף ופועל דרכו. בלי הנשמה, הגוף הוא כמו נורה ללא חשמל, מחשב בלי תוכנה, חללית ריקה מאסטרונאוטים. כאשר הנשמה נכנסת לגוף, מקבל זה האחרון חיים, יכולת ראייה ושמיעה, יכולת חשיבה ודיבור, אינטליגנציה ורגשות, רצון ותשוקה, אישיות וזהות.

לכל דבר יש נשמה

למעשה, לא לאדם בלבד, אלא לכל יצור נברא יש "נשמה". לבעלי חיים יש נשמות, וכן לצמחים ואף לחפצים דוממים. יש נשמה לכל גבעול דשא ולכל גרגר חול. לא רק חיים, אלא הקיום עצמו, דורש נשמה שתחזיק אותו – "ניצוץ אלוקי" המחדיר את מושאו תדיר בהוויה ובמשמעות. נשמה אינה רק מנוע החיים, אלא היא מגלמת גם את ה"מה" של קיומו של דבר מסוים. היא ה"זהות הפנימית" של הדבר, ה- raison d'être שלו (כלומר, סיבת קיומו). בדיוק כפי ש'נשמתה' של יצירה מוסיקלית היא חזונו של המלחין המעניק חיים ואנרגיה לתווים המנוגנים ביצירה מוסיקלית – עדיין, התווים עצמם הם כמו הגוף המבטא את החזון והתחושה של הנשמה שבתוכו. כל נשמה היא ביטוי כוונתו של אלוקים וחזונו ליצירת אותו דבר ספציפי.

חמש רמות

אך הנשמה האנושית, היא זו המורכבת ביותר ואף הנעלה ביותר מכל הנשמות. אמרו חז"ל כי חמישה שמות נקראו לנשמה: נפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה1. גדולי החסידות מסבירים כי חמשת "שמותיה" של הנשמה מתארים למעשה חמש רמות או ממדים של הנשמה. נפש היא הנשמה כמנוע לחיים הפיזיים. רוח היא העצמיות וה"אישיות" הרגשית. נשמה היא העצמיות השכלית. חיה היא העצמיות העל-רציונלית – מקום מושבם של הרצון, של התשוקה, של המחויבות ושל האמונה. יחידה מתקשר לתמצית הנשמה ומהותה – אחדותה עם כור מחצבתה, תמציתו הייחודית של אלוקים. שכן, תמצית נשמת האדם היא "חלק אלוקה ממעל"2 – פיסת אלוקים בתוכנו, כביכול.

שתי נשמות

גדולי החסידות מדברים על שתי נפשות שונות החיות באדם: "נפש הבהמית" ו"נפש האלוקית". הבהמית נשלטת על ידי הצורך בשימור עצמי ובהאדרה עצמית. בכך, היא דומה לנשמה ולעצמיות של כל שאר היצורים. אך יש לנו גם "נשמה אלוקית" – נשמה שהמניע העיקרי שלה הוא הרצון לשוב ולהתחבר עם המקור הרוחני שלה. חיינו הם סיפור התחרות ומשחק הגומלין בין שתי נשמות אלו, כשאנו נאבקים לאזן בין צרכינו ותשוקותינו הפיזיים לבין שאיפותינו הרוחניות וליישב בין הדחפים הממוקדים בעצמנו לבין כמיהותינו האלטרואיסטיות. עם זאת, שתי נשמות אלה לא שוכנות "זו בצד זו" בתוך הגוף, אלא הנפש האלוקית חבויה בתוך הנפש הבהמית בדיוק כפי שנפש הבהמית עצמה שוכנת בתוך הגוף. פירוש הדבר הוא, שאף הנפש הבהמית מונחית בלב-לבה על ידי "חלק אלוקה ממעל". לכאורה, שתי הנשמות מצויות בקונפליקט הדדי, אך במהותו של דבר, הן מתאימות זו לזו.3

אפשרות הבחירה

מהותה הרוחנית של הנשמה האנושית היא הדבר המפריד ומרומם אותה מעל כל שאר הברואים, אפילו מעל למלאכים. המלאך הוא אולי רוחני יותר, אך האדם הוא אלוקי יותר. לשום יצור נברא לא יכול להיות חופש בחירה אמיתי – מכוח הגדרתו, יצור נברא מורכב רק ממה שנתן לו בוראו. זהו "טבעו", וכל נטייה ומעשה שלו יהיו מוכתבים על ידי טבע זה. רק בנשמה האנושית נתן הבורא ממהות הווייתו שלו. לפיכך הנשמה האנושית היא הישות ה"על-טבעית" היחידה (חוץ מהבורא עצמו) – ישות שאינה מוגבלת על ידי טבעה שלה. ישות המסוגלת להתעלות מעל עצמה ולבחור לא סתם להגיב לסביבתה, אלא לפעול ולהשפיע עליה. ישות שהחלטותיה ומעשיה הם לכן בעלי משמעות אמיתית.

מדוע חיים פיזיים?

נשמה נוצרת ברחם הממלכות הרוחניות העילאיות, שם היא מקבלת את זהותה ואת שליחותה המיוחדות. כדי למלא את שליחותה, היא נשלחת לעולם הפיזי, עטופה בנפש בהמית ומצוידת בגוף. כאן ניצבת הנשמה האלוקית בפני האתגר של הצרכים והרצונות המתנגשים (לכאורה) של הנפש הבהמית; כאן המציאות האלוקית מוסתרת על ידי העצמיות הצפופה של הגוף ושל העולם הפיזי. בתחום זה של אמת נסתרת ושל אתגר תמידי, יכולה הנשמה לבטא ולממש את עוצמתה הרוחנית במלואה.

הדרכה וטיפוח

לנשמה ניתנים מצפן ומדריך לניווט דרכה בתוך אתגר החיים הפיזיים, וכן היא מקבלת את המשאבים להתחזק. התורה היא "המדריך לבריאה", המדריך ומנחה את הנשמה בשליחותה בחיים. התורה היא גם "המזון לנפש": לימוד התורה מטמיע ומעכל את החוכמה הרוחנית ונותן לנשמה את האנרגיה השמימית להתמיד בשליחותה ולהתגבר על האתגרים העומדים בפניה.

מצוות

מצווה היא מעשה אלוקי. בכל פעם שבה נשמה עושה מצווה – מתן מטבע לצדקה, הנחת תפילין, הדלקת נרות שבת או מעשה חסד – היא פועלת כ"שותפה עם אלוקים במעשה הבריאה" ומביאה לעולם את נוכחותו של אלוקים. המצוות הן כולן מעשים פיזיים – כך שהנשמה תוכל לבצען רק בעודה שוכנת בעולם הפיזי, כאשר היא מצוידת בנפש בהמית ובגוף. לפיכך, משך חייה הפיזיים של הנשמה הוא ההזדמנות היחידה שלה לעשות מצוות. כל דבר הבא לפני ואחרי כן, הוא רק מבוא ואחרית דבר לרגעיה הגדולים והנשגבים ביותר של הנשמה – הפעולות שבהן היא מחברת בין היסוד האלוקי ליסוד החולין.

חיים אחרי החיים

לאחר סיום משך חייה הפיזיים, שבה הנשמה למצבה הרוחני הטהור. היא לא יכולה להמשיך לקיים מצוות, אך המעשים האלוקיים שעשתה במהלך חייה הפיזיים רוממו אותה לגבהים שהיא אף לא חלמה עליהם בטרם ירידתה לאדמה. המצוות הללו הן כמו זרעים המשתרשים בקרקע העולם הפיזי והצומחים ומתרבים וממשיכים לתת כוח להתעלות הנשמה. כך אף המעשים הטובים שעשו אנשים אחרים בעולם הפיזי למען הנשמה שהלכה לה.

העולם הבא

בסופו של דבר, הנשמה תשוב ותתאחד עם הגוף. בימות המשיח, תחיית המתים תבשר על "עולם הבא" של חיים פיזיים נצחיים, שבו "בלע המוות לנצח"4.