אחת האמונות הבסיסיות ביהדות היא שהחיים לא מתחילים עם הלידה ולא מסתיימים במוות. רעיון זה בא לביטוי בפסוק מספר קוהלת "וישב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלוקים אשר נתנה."1

הרבי מליובאוויטש נהג להצביע תכופות על כך שקיים חוק בסיסי בפיזיקה (הנקרא החוק הראשון של התרמו-דינמיקה) האומר שאנרגיה לעולם לא "הולכת לאיבוד" או נהרסת אלא רק לובשת צורה אחרת. אם כך הדבר בתחום האנרגיה הפיזית, על אחת כמה וכמה בתחום הנשמה, שקיומה אינו מוגבל על ידי זמן ומרחק ואף לא אחד מן הגורמים האחרים של המצב הפיזי. כמובן, האנרגיה הרוחנית הקיימת באדם, המהווה את מקור הראייה והשמיעה, הרגש והשכל, הרצון והתודעה, לא חדלה להתקיים רק מפני שהגוף הפיזי הפסיק לתפקד, אלא היא עוברת מצורת קיום אחת (חיים פיזיים המתבטאים דרך הגוף) לצורת קיום גבוהה יותר, רוחנית טהורה.

ישנן תחנות רבות במסעה של הנשמה, אך ניתן לקבץ את אלה לארבעה שלבים כלליים:

1) הקיום הרוחני-לגמרי של הנשמה בטרם נכנסה לגוף.

2) החיים הפיזיים.

3) החיים שלאחר-החיים–הפיזיים, בגן עדן.

4) "העולם הבא" המגיע לאחר תחיית המתים.

מהם ארבעת השלבים הללו ומדוע כולם נחוצים?

לראות או לא לראות: פרדוקס הבחירה החופשית

כפי שנדון הנושא רבות במשנה החסידית התכלית הסופית של הנשמה מתממשת במהלך הזמן שהיא מבלה בעולם פיזי זה, עושה את העולם הזה ל"דירה לאלוקים" על ידי גילוי האלוקות והבאתה לידי ביטוי בחיי היומיום, דרך קיום המצוות.

אך כדי שתהיה משמעות אמיתית למעשינו בעולם הזה, עליהן להיות תוצר הבחירה החופשית שלנו. אילו היינו חווים את עוצמתה ויופייה של הנוכחות האלוקית אותה אנו מביאים לעולם במצוות שאנו מקיימים, היינו בוחרים תמיד את מה שנכון, ובכך מאבדים את האוטונומיה שלנו. מה שמובן מאליו נעשה רובוטי. הישגינו לא היו שלנו באמת, כפי שאין זה "הישג" שאנו אוכלים שלוש ארוחות ביום ונמנעים מלקפוץ לתוך אש בוערת.

מכאן ששלב קריטי זה בחיינו מתרחש בתנאי חושך רוחני כמעט מוחלט. בעולם שבו המציאות האלוקית היא נסתרת, שבו תכלית חיינו אינה מובנת מאליה; עולם בו "מעשה עולם הזה קשים ורעים והרשעים גוברים בו"2. בעולם שכזה, מעשינו החיוביים והאלוקיים יהיו באמת בחירתנו שלנו והישג אמיתי שלנו.

עם זאת, מצד שני, איך יהיה אפשרי לגלות בכלל, בנסיבות כאלה, מהם הטוב והאמת, ולפעול על פיהם? אם הנשמה מוטלת לתוך עולם חסר אלוקים כל כך ומנותקת מכל ידע אודות הקב"ה, באלו אמצעים היא תוכל לגלות אי-פעם את שביל האמת?

זוהי הסיבה בשלה מתקיימת הנשמה במצב רוחני טהור לפני שהיא יורדת לתוך העולם הזה. בקיומה הקדם-פיזי, חוזקה הנשמה בחוכמה אלוקית, בידע ובחזון, שיעצימו אותה ויחזקוה במאבקיה להתעלות מעל המציאות הפיזית ולהתמיר אותה.

כדברי התלמוד: "למה הולד דומה במעי אמו.... ומלמדין אותו כל התורה כולה ... וכיון שבא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה..."3

שאלה מתבקשת: אם אנו עומדים לשכוח את הכול, מדוע שנלמד זאת לכתחילה? אבל כאן שוכן כל פרדוקס הידע והבחירה: איננו יכולים לראות את האמת, איננו יכולים אפילו לדעת אותה בצורה מוחשית, אבל בעת ובעונה אחת אנו כן יודעים אותה, עמוק בתוכנו. עמוק מספיק כדי שנבחר להתעלם ממנה, אך גם עמוק מספיק, כדי שבכל אשר נלך ויהא אשר יהא הדבר שנבחר לעשות, תמיד נוכל לבחור לחשוף אותה, ובסיכומו של דבר, זוהי בחירה: בחירתנו ללכת בעקבות הידע הנטוע בנשמתנו או להדחיק אותו.

בלעדיות הדדית בשכר ועונש

כך מונח הבסיס לשלב השני: המבחנים, האתגרים והסערות של החיים הפיזיים. מאפייני העולם הפיזי – היותו מוגבל, סופי, לא-שקוף, מרוכז-בעצמו, נטייתו להסתיר את מה שחבוי מאחוריו – כל אלה מהווים מסך כבד, המסתיר, למעשה, את כל הידע והזיכרון של המקור האלוקי שלנו. ועם זאת, עמוק בפנים, אנו יודעים להבחין בין טוב לרע. איכשהו, אנו יודעים שהחיים הם בעלי משמעות, שאנו נמצאים כאן כדי להגשים תכלית אלוקית. איכשהו, כשאנו ניצבים בפני הצורך להחליט בין מעשה התואם את אלוקים לבין מעשה לא-אלוקי, אנו יודעים את ההבדל. הידע הזה הוא חלוש, עמום, זיכרון תת-מודע ממצב רוחני שקדם למצב הנוכחי. אנו יכולים להשתיק את הידע הזה, או להגביר אותו – הבחירה בידנו.

כל דבר פיזי הוא, לפי הגדרתו, סופי. למעשה, זה מה שעושה אותו לדבר המסתיר את האינסופיות של ההוויה האלוקית. אחד המאפיינים הטבועים של החיים הפיזיים הוא שהם סופיים גם בממד הזמן. הם נגמרים. ברגע שהם מסתיימים – מרגע שנשמתנו משתחררת מגלימתה הפיזית – איננו יכולים יותר להשיג הישגים ולהשלים משימות, אבל כעת, סוף סוף, ביכולתנו לראות את מה שהשגנו ולחוש סיפוק מהישגים אלה.

שני אלה אינם יכולים לדור בכפיפה אחת. הישגים באים במקום סיפוק. הישג יכול להתרחש רק בעיוורון הרוחני של העולם הפיזי, ואילו סיפוק יכול להתרחש רק בסביבה נטולת-הבחירה של המציאות הרוחנית.

התלמוד מצטט את הפסוק: "ושמרת את המצווה ואת החוקים ואת המשפטים אשר אנוכי מצווך היום לעשותם."4 מבאר התלמוד: "היום לעשותם ולא מחר לעשותם; היום לעשותם ומחר לקבל שכרם".5 פרקי אבות מביע זאת כדלקמן: "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה, מכל חיי העולם הבא ויפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא, מכל חיי העולם הזה.6

דומה הדבר, כאילו בילינו מאה שנים בצפייה בטלוויזיה בתזמורת המנגנת סימפוניה – כשמתג הצליל כבוי. צפינו בתנועות הידיים של המנצח ושל המוסיקאים. לפעמים שאלנו: מדוע עושים האנשים על המסך את כל התנועות המשונות הללו בלי כל תכלית? לעתים הבנו שמנגנים שם יצירה מוסיקלית כבירה, אך לא שמענו אף צליל. מקץ מאה שנות צפייה בדממה, אנו צופים בתוכנית מחדש – אך הפעם שומעים כל צליל.

התזמורת היא אנחנו עצמנו, והמוסיקה – בין שהיא מנוגנת היטב או גרוע – הם המעשים שעשינו בחיינו.

מהם הגיהינום וגן-עדן?

הגיהינום וגן-העדן הם המקומות בהם מקבלת הנשמה את עונשה ואת שכרה אחרי המוות. כן, היהדות מאמינה בשכר ועונש בחיים שלאחר המוות ומקורות יהודיים מסורתיים אף דנים בנושא זה באריכות (למעשה, זהו אחד משלושה-עשר עיקרי האמונה של היהדות שאותם מונה הרמב"ם). אך אלה הם "גן עדן" ו"גיהינום" שונים מאוד מאלה המתוארים בטקסטים נוצריים מימי-הביניים או באיורים בעיתון "ניו-יורקר". גן-עדן אינו מקום של הילות ומנגני-נבל, והגיהינום לא מאוכלס באותם יצורים אדומים נושאי קלשונים המבקרים מדי פעם בסרטי אימה.

אחרי המוות, הנשמה שבה למקורה השמימי, יחד עם כל האלוקיות שהצליחה "למצות" מן העולם הפיזי על-ידי שימוש בו למטרות בעלות משמעות. הנשמה חיה כעת מחדש במישור אחר את התנסויותיה בעולם הזה, וחווה את הטוב שהצליחה להשיג במהלך חייה הפיזיים כאושר והנאה עצומים, ואילו את השלילי – ככאב עצום.

הנאה וכאב אלה אינם שכר ועונש במובן הרגיל – במובן שאנו עשויים להעניש פושע על ידי שליחתו לכלא, או לתגמל עובד בעזרת העלאה במשכורת. מה שקורה הוא, שאנו חווים את המציאות האמיתית של חיינו – מציאות שהיינו מוגנים ממנה במהלך חיינו הפיזיים. אנו חווים את חשיבותם ואת השפעתם האמיתיות של מעשינו. הגברת הווליום בטלוויזיה עם התזמורת המנגנת עשויה להיות מהנה בצורה בלתי רגילה, או מכאיבה ביותר7 – תלוי בדרך בה בחרנו לנגן את המוסיקה של חיינו.

כאשר הנשמה נפרדת מן הגוף, היא עומדת בפני בית-דין של מעלה כדי לתת "דין וחשבון" על חייה הארציים.8 אך בית-הדין של מעלה עושה רק את ה"חשבון". את ה"דין" יכולה רק הנשמה עצמה לעשות.9 רק הנשמה יכולה לשפוט את עצמה – רק היא יכולה לדעת ולחוש את המידה האמיתית של מה שהשיגה, או לא הצליחה להשיג, במהלך חייה הפיזיים. כשהיא משוחררת ממגבלות המצב הפיזי והסתרותיו, היא יכולה כעת לראות את ההוויה האלוקית. היא יכולה להסתכל לאחור על חייה שלה ולחוות אותה כפי שהייתה באמת. חוויית הנשמה את היסוד האלוקי מובאת לעולם דרך קיום מצוות ומעשים טובים בהנאה העילאית של גן-עדן. חוויית הנשמה את ההרס שגרמה בכל הפעמים שבהם נכשלה וסטתה מדרך הישר, היא הכאב האיום של ה"גיהינום".

האמת כואבת. האמת גם מנקה ומרפאת. הכאב הרוחני של הגיהינום – כאב הנשמה הניצבת בפני אמיתות חייה – מנקה את הנשמה ומרפא אותה מן הכתמים והפגמים הרוחניים שדבקו בה עקב חולשותיה ומעשיה הרעים. כשהיא משתחררת מקליפת השליליות, מסוגלת כעת הנשמה ליהנות מן הטוב האינסופי שיצרו חייה במלואו ו"להתבשם מן הזוהר השמימי" הקורן מן האלוקיות שהיא הביאה לעולם.

שכן, נשמה אלוקית עושה הרבה יותר טוב מרע במהלך חייה. גרעין הנשמה הוא טוב טהור. הטוב שאנו עושים הוא אינסופי, ואילו הרוע – רדוד ושטחי בלבד. לכן, אפילו הנשמות הרעות ביותר, כך אומרים חז"ל, חוות לכל היותר שנים-עשר חודשי גיהינום, ולאחריהם – נצח נצחים של גן-עדן. יתר על כן, התנסות הנשמה בגיהינום עשויה להתמתן בזכות מעשיהם של ילדיה ואהוביה כאן עלי אדמות. אמירת קדיש ועשיית שאר מעשים טובים "לזכר" הנשמה היוצאת ו"לעילוי נשמת הנפטר", פירושו שהנשמה, למעשה, ממשיכה להשפיע בצורה חיובית על העולם הפיזי, ובכך מוסיפה לטוב שעשתה במהלך חייה הפיזיים.10

הנשמה, מצדה, נשארת מעורבת בחייהם של אלה שאותם היא מותירה מאחור כשהיא עוזבת את החיים הפיזיים. נשמתו של הורה ממשיכה לפקוח עין על חייהם של ילדיו ושל נכדיו, לחוש גאווה (או כאב) נוכח מעשיהם והישגיהם ולהתערב בשמם בפני בית דין של מעלה. הוא הדבר באשר להללו שאליהם הייתה הנשמה קשורה בקשרי אהבה, ידידות וקהילה. למעשה, כיוון שהנשמה כבר לא מוגבלת על ידי מצבה הפיזי, הרי יחסיה עם אהוביה הם אף עמוקים ורבי-משמעות במובנים רבים משהיו קודם לכן.

עם זאת, אמנם הנשמה היוצאת מודעת לכל מה שקורה בחייהם של יקיריה, הנשמות הנשארות בעולם הפיזי מוגבלות למה שהן מסוגלות לקלוט באמצעות חמשת החושים של גופן הפיזי. אנו יכולים להשפיע על נשמתו של אדם אהוב שנפטר על-ידי מעשינו החיוביים, אך איננו יכולים לדבר אתו באמצעים הרגילים (דיבור, ראייה, מגע פיזי וכו'), אשר הגדירו את אופן יצירת הקשר שלנו זה עם זה בטרם הלך לעולמו. למעשה, התורה אוסרת במפורש על מנהגים הנחשבים לעבודה זרה ["עבודת אלילים"], כמו העלאה באוב, מגיה שחורה, מדיומיזם ושאר ניסיונות "ליצור קשר" עם עולם המתים. לפיכך, התרחשות המוות, אף שמשמעה עילוי נשמת הנפטר/ת, נחווית כאובדן טרגי לאלה שאותם הוא/היא משאיר/ה מאחור.

גלגול נשמות (התגשמות חוזרת): הזדמנות שנייה

כל נשמה אינדיבידואלית נשלחת לעולם הפיזי עם משימה אישית משלה. כיהודים, לכולנו יש אותה תורה עם אותן תרי"ג מצוות, אך לכל אחד ואחת מאתנו יש סדרת אתגרים אישיים, כישרונות בולטים ויכולות ספציפיות, וכן מצוות מסוימות המהוות את תמצית משימתם בחיים.

ישנם זמנים שבהם נשמה לא מצליחה להשלים את משימתה בטווח חיים אחד. במקרים כאלה, היא חוזרת לאדמה ומקבלת "הזדמנות שנייה" להשלים את המשימה. זוהי כוונת המושג "גלגול נשמות", המכונה גם "התגשמות חוזרת", הנדון באריכות בכתבי הקבלה.11 זוהי הסיבה שבגללה אנו מוצאים עצמנו תכופות נמשכים חזק למצווה מסוימת, או למטרה מסוימת, ועושים אותה למרכז חיינו ומקדישים לה חלק לא-פרופורציונאלי, לכאורה, מזמננו ומכוחותינו. זוהי נשמתנו, הנמשכת אל "החלקים החסרים" בתכליתה האישית שקבע לה הקדוש-ברוך-הוא.

העולם הבא

בדיוק כפי שהנשמה האינדיבידואלית עוברת דרך שלושת השלבים הללו – הכנה לשליחותה, השליחות עצמה, והשלב הבא, הכולל סיפוק ותגמול – כך אף עוברת הבריאה כולה את השלבים הללו. שרשרת של "עולמות" רוחניים מקדימה את המציאות הפיזית כדי לשרת אותה כמקור לחיוניות והעצמה אלוקית. לאחר מכן באה תקופת העולם הזה, שבה מתגשמת התכלית האלוקית בבריאה. לבסוף, מרגע שהאנושות בכללותה השלימה את משימתה לעשות את העולם הפיזי ל"משכן לאלוקים", באה תקופת השכר האוניברסלי, - העולם הבא.

קיים הבדל מהותי בין "עולם השכר" האינדיבידואלי של הנשמה בגן עדן, לבין השכר האוניברסלי של העולם הבא. גן עדן הוא עולם רוחני, שגרות בו נשמות בלי גוף פיזי. העולם הבא הוא עולם פיזי, שגרות בו נשמות עם גוף פיזי12 (אף שעצם טבעו של היסוד הפיזי יעבור טרנספורמציה יסודית, ראה להלן).

בעולם הבא, המציאות הפיזית תהווה משכן כל כך מושלם למציאות האלוקית ותשקף אותה בצורה כל כך טובה, שהיא תתגבר על תכונות הסופיות והזמניות המאפיינות אותה כיום. לפיכך, בעודה בעולם הבלתי-מושלם של ימינו, יכולה הנשמה לחוות "שכר" רק אחרי שהיא עוזבת את הגוף ואת החיים הפיזיים. בעולם הבא, הנשמה והגוף יתאחדו מחדש, ויחד ייהנו מפירות עמלם. לפיכך דיברו נביאי ישראל על תקופה שבה כל מי שמת יקום לתחייה: גופיהם יתחיו מחדש13 ונשמותיהם תשובנה לגופיהם. "בילע המוות לנצח..."14 וכן "...מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים."15

כמובן שפירוש הדבר יהיה סיום "עידן ההישגים".16 צעיף הפיזיות, נדיר בשקיפותו, לא עוד יסתיר את האמת של אלוקים, אלא יבטא אותה ויגלה אותה בדרך עמוקה אפילו יותר מכל מציאות רוחנית נשגבה. טוב ואלוקיות יחדלו להיות דבר-מה שאנו עושים ומשיגים, אלא הם יהפכו למי שאנחנו, לעצם זהותנו. אולם, נסיוננו בעניין טוב הלב והנדיבות יהיה מוחלט. הן הגוף והן הנשמה, מאוחדות מחדש כפי שהיו בטרם הופרדו על ידי המוות, יהוו בעצמם משכן לכל הטוב שאנו מגשימים במעשינו שבחרנו בחופשיות באתגר ובהסתרות של החיים הפיזיים.