[המאמר באדיבות ארגון תורת חב"ד לבני הישיבות ותודתנו נתונה להם. המערכת]

מסופר על שני יהודים ידידים, שהאחד היה חסיד חב"ד תלמידו של אדמו"ר הזקן, והשני היה חסידו של ר' חיים חייק'ל מאמדורא (מתלמידי המגיד ממזריטש), וכל אחד מהם נהג בדרך העבודה כפי אשר הורהו והדריכו מורו ורבו. חסידו של אדמו"ר הזקן למד כל בוקר כמה שעות חסידות לפני התפילה, התבונן במה שלמד, ואחר כל זאת ישב להתפלל במתינות; לעומתו ידידו, חסידו של רבי חיים חייק'ל, התנהג בעבודת ה' על-פי דרך רבו, שעיקר הדגש אצלו היה על דביקות והתלהבות בעצם אמירת אותיות התפילה.

עובדה הווה, שאצל החב"דניק היו שינויים בתפילתו. לא כל יום הוא הצליח להתעורר מההתבוננות שבתפילה. היו ימים שבהם ההתבוננות הצליחה לעורר את הלב יותר והיו ימים שההתעוררות הייתה פחות. והנה הוא שם לב, שאצל חברו, חסידו של רבי חיים חייק'ל, התפילה בכל יום היא באותו האופן – בכל יום במשך כל זמן התפילה הוא מתפלל בחמימות ובהתלהבות רבה.

הדבר גרם לחסידו של אדמו"ר הזקן נפילת הרוח: מדוע תהא תפילתו פחותה מתפילתו של חבירו, תמה לעצמו. בהזדמנות הראשונה שנכנס ל"יחידות" אצל אדמו"ר הזקן, הוא שטח בפניו את הרהורי ליבו. הוא התאונן על כך שאצלו יש עליות וירידות בתפילה, בשונה מחברו המתפלל בכל יום בחמימות והתלהבות. הוא התבטא ואמר: "ער ברענט יעדער טאג!" (הוא "בוער" בתפילתו בכל יום).

ענה לו אדמו"ר הזקן: "ער ברענט? ר' חיים חייק'ל ברענט אין עם!" (הוא בוער? ר' חיים חייק'ל בוער בו).. כלומר, הבעירה וההתלהבות בתפילה היא בכוח רבו ר' חייק'ל, לא בכוחות עצמו.

סיפור זה מבטא את ההבדל בין צדיקי חב"ד לצדיקים אחרים מתלמידי המגיד1: היו צדיקים שגרסו ש"צדיק באמונתו יֶחַיֶה"2 – הצדיק מחייה ומרומם את מקושריו לדרגה בעבודת ה' שהם מצד עצמם אינם שייכים אליה; מה-שאין-כן בחב"ד גרסו "צדיק באמונתו יִחְיֶה" – הצדיק חי בעצמו ואינו מעלה את מקושריו בדרך ממילא. ישנה הדגשה ודרישה שהחסיד מצד עצמו יתעלה; לשם כך הוא צריך לעבוד בכוחות עצמו, ללמוד ולהבין עד שהדברים יחדרו בפנימיותו.

כאשר התגלות הנשמה האלוקית שביהודי היא רק מצד האמונה המאירה בו, אזי השכל שלו נשאר מחוץ לעניין. השכל מצד עצמו, ללא גילוי הנשמה, יכול להבין בדיוק ההיפך. אמנם המציאות בפועל היא שכאשר האמונה מאירה השכל אינו מפריע; אבל כל זאת מפני שהוא מתעלה מעל לשכלו וכביכול מתעלם ממנו. אך השכל מצד עצמו נשאר מנגד (וכך גם לגבי המידות המושפעות מהשכל – הן מצד עצמן נשארות מחוץ לעניין).

מה-שאין-כן כאשר האדם לומד ומתבונן בשכלו הוא את ענייני האלוקות, אזי מציאותו שלו עצמו נעשית שייכת לאמת זו. אמנם כאשר אדם עובד בכוחות עצמו להבין את האמת האלוקית בשכלו ולהחדיר את האמת הלזו בלבבו – ישנם שינויים. לא בכל יום הוא מצליח לעשות זאת בשלמות; יש עליות ויש גם ירידות. אבל בסופו של דבר התנועה היא לקשר את עצמו, את מהותו הפרטית, לאמת זו.

וכאשר גם בשכל חודרים ענייני האמונה וההכרה באחדות ה' המוחלטת, שבמהותם הם עניינים שלמעלה מהשכל, אזי השכל והמידות מצד עצמם מכירים בכך ש"אין עוד מלבדו".

וחשוב להדגיש: הלימוד החב"די אינו לימוד של שכל מוגבל, שכל השייך לגדרי העולם שבו יכולה להיאחז הנפש-הבהמית עם סברותיה. יסודה של חסידות חב"ד מתחיל בחסידות הכללית שגילה הבעש"ט, המגלה את נקודת היהדות, את האור-אין-סוף שלמעלה מהבריאה. התוספת בתורתו של אדמו"ר הזקן היא, שעניינים אלו עצמם נמשכים גם בהבנת והשגת השכל. אם-כן היסוד ללימוד ולהבנת דברי החסידות הוא האמונה שלמעלה מהשכל; אלא שעל-ידי הלימוד, גם בשכל יונחו העניינים שלמעלה מהשכל. חסידות חב"ד לוקחת את אותה בחינה בנפש שלמעלה מכל ההגבלות, וממשיכה ומגלה אותה בתודעתו של האדם עד שגם הנפש-הבהמית תבין ותסכים לזאת.