שוחחתי עם ילדה בת עשר על יום הולדתה ומדוע הוא חשוב. מנקודת המבט שלה, הדבר הכי טוב ביום ההולדת הוא העובדה שהיא גדלה בשנה ושהיא יכולה ליהנות מעוגה ומתנות. חייכתי. שמעתי את התשובה הזו פעמים רבות בעבר, מרוב הילדים, בין שהם בגן או בבית הספר היסודי. אמרתי לה שהסיבה שיום הולדתה חשוב הוא בגלל שהוא מזכיר לה את היום בו ברא אותה האלוקים עם שליחות ייחודית ומיוחדת עבורה. לאף אחד אין שליחות כמו זו שלה. היא מחזיקה בפיסת הפזל האחת שאף אדם אחר לא יכול למלא, שבכוחה להביא לעולם שינוי חיובי לטובה. כמו כולנו, היא נבראה משום שהעולם זקוק לה.

הילדה נענעה בראשה והשיבה בפשטות, "זה לא נכון. העולם יכול להמשיך אתי או בלעדיי, זה בכלל לא משנה. העולם לא צריך אותי לכלום". אמרתי לה שהיא צודקת חלקית – העולם יכול היה להמשיך בלעדיה, אבל אז הוא לא יוכל להפיק תועלת מהדברים הייחודיים שיש לה להציע, ממה שהיא נבראה כדי להגשים בחיים.

ברור שחלק גדול מן החברה שלנו מונע על ידי השאיפה להישגים, בניגוד לשאיפה לתכלית. זוהי הסיבה בגללה מבוגרים אוהבים תכופות לשאול ילדים, " מה אתה רוצה להיות כשתגדל?" ולפעמים, אם הילד נותן תשובה שלא עונה על ציפיות המבוגר, הלה מנסה לשכנע את הילד: "אולי עדיף שתהיה חבר כנסת? או מדען? אתה יכול להיות רופא מצוין – אתה יודע, אתה יכול להיות כל מה שתרצה!"

אבל האם ילד באמת יכול להפוך לכל דבר שהוא רוצה? הרי אם נגדל ילד על ברכי דפוס החשיבה הזה, אנו למעשה מזניחים עובדה עיקרית אחת – הוא או היא כבר מישהו. והמישהו הזה לא תלוי ב"דבר" כדי להתהוות, אלא הוא בא אל החיים עם נשמה שיש לה שליחות ייחודית. ומהי שליחות זו? להשתמש באותה אמונה ותחושת מטרה כדי לחשוף את הטוב בכל סיטואציה. כל מה שייקרה בדרכו יהיה ייחודי לו ורק לו.

מסיבה זו זה פשוט לא נכון לומר לילד שביכולתו להפוך לכל דבר שהוא רוצה להיות. האמת היא שילד יכול להפוך לטוב ביותר שהוא עצמו יכול להיות – לא לשום דבר או לשום אדם אחר מלבד מי שהוא עצמו אמור להיות.

תארו לכם את החופש והשמחה עמם חי ילד כאשר הוא לא ממוקד בטיפוס בסולם הלוקח אותו לפעילויות השייכות לאדם אחר, אלא לסולם המוביל אותו לשיא הגבהים האישיים שלו – לטוב ביותר שהוא יכול להציע לעולם. והוא לא צריך לחכות עד שיהיה מבוגר כדי להאמין שיש לו תכלית ומטרה – העולם זקוק לו כבר היום.

אני זוכרת את הזמן בו בני החל ללמוד בבית הספר. הייתה זו הפעם הראשונה בה בני שהה בכיתת ילדים עם מורה זרה. הוא הרגיש עצבני ולא בטוח. אבל במשך כל השבוע הראשון שלו בבית הספר, הבחנתי בכמה מן הילדים בכיתות הגבוהות יותר נותנים לבני "כיפים" כשלקחתי אותו מבית הספר. יכולתי לראות על פניו של בני עד כמה הוא הרגיש מקובל ושייך. הילדים האלה מגשימים את המטרה שהייתה קיימת עבורם באותו רגע – הם גרמו לילד חדש להרגיש ברוך הבא. אותו רגע היה שייך אליהם והם לא בזבזו אותו אלא לקחו אותו והפיקו ממנו את המרב.

ללמוד לשחרר את נשמתו של ילדך, פירושו להגיב אליו עם הכוונה שתפקידך כהורה הוא להדריך את נשמתו מדי יום ביומו ולחשוף את תכליתו להגשמת דברים טובים בעולם. כאשר תתקשר עם ילדך בעזרת דפוס חשיבה זה, תתחיל לראותו לא רק דרך עיניך, אלא דרך עיניו של אלוקים. תגובתך כבר אינה קשורה אליך – למי שאתה, לפחדיך, לכישלונותיך בעבר, לחלומותיך ולתקוותיך. תשובתך קשורה אליו, אל מי שהוא, ואל כל הטוב שיש לו להציע.

ילד צעיר יכול וצריך שיאמרו לו שיש לו נשמה, שהוא נברא בעולם הזה לא כדי פשוט להתקיים או למען השגת הישגים, אלא לחיות בשביל התכלית הייחודית והאלוקית. זהו הסוד למוטיבציה מתמשכת ולחיים מלאי התלהבות, וכך נברא ערך עצמי אמתי, ביודעך שיש לך דבר-מה משמעותי לתרו לעולםם. כשאנו נוכחים לראות שילדנו מסוגל לענות על צורך בעולם הזה ולאחר מכן להתנהג בדרך שנותנת לנשמתו את ההשראה לקרון ולזרוח, לעשות את ההבדל שהוא היה אמור לעשות.

אני זוכרת כיצד פעם אחת בשבת בבוקר איחרנו לבית הכנסת. יצאתי מן הבית בחיפזון כששני בניי נגררים אחריי. בני בן החמש, שבאופיו תמיד שמח בחלקו ואוהב פשטות, חש במצב רוחי השלילי וניסה להקל על האווירה מספר פעמים. לבסוף הוא אמר, "אני יודע מה נעשה! בואי נשחק "אני רואה בעיני הקטנה?!" זה משחק שהוא מאוד אוהב ובדרך-כלל אנו משחקים בו בשבת בבוקר בזמן הצעידה בת שלושים הדקות לבית הכנסת. הפעם אפילו לא הסתובבתי להביט בו. זירזתי את צעדיי והשבתי לו, "לא, אנחנו מאחרים! אנחנו לא יכולים לשחק עכשיו! תזדרז כבר!"

מיד כשאמרתי זאת הרגשתי אשמה. כמובן, אולי בני צריך להבין שלפעמים אכן עלינו למהר. אבל ברגע זה, לימוד לקח זה יחסוך לי עשר דקות, אך יסגור בפניו את האפשרות לחוות במשך שלושים דקות חוויה טובה של השבת ולראותה לכן באור חיובי. כמו כן זה היה סוגר בפניו את ההזדמנות לתרום את מה שהוא מסוגל להציע לשבת.

הסתובבתי ופניתי אליו. השמש האירה עליו. הוא נראה מאוכזב. הוא כבר לא קיפץ כפי שהוא עושה בדרך כלל. ניגשתי אליו ולחשתי באוזנו, "אני מוכנה להיות נחמדה. הייתי מאוד רוצה לשחק אתך "אני רואה בעיני הקטנה"! יש לך דרך נפלאה לעשות את השבת שלנו שמחה כל כך!" הוא קרן מאושר כששמע את דבריי ומיד שב ונתמלא שמחת חיים. הוא כבר לא היה נפרד מן השבת אלא היה חלק חשוב בה.

כמבוגרים, נדמה לנו שאנו ממתינים בלי סוף כדי שילדנו יקשיב, יתנהג יפה, יעשה דברים שאמרנו לו לעשות. אך אם נהיה כנים לחלוטין, הרי אין זה המבוגר שממתין כל הזמן לילד. הילד הוא זה הממתין למבוגר – ממתין שיבינו אותו, ממתין שיגלו אותו, ממתין שיציבו לו גבולות נכונים וממתין עד שיראו אותו וידריכו אותו לקראת מה שיש לו להציע לחיים – להאיר באור נשמתו על העולם.