פרק כה

1יְהֹוָ֚ה אֱלֹהַי֙ אַתָּ֔ה אֲרֽוֹמִמְךָ֙ אוֹדֶ֣ה שִׁמְךָ֔ כִּ֥י עָשִׂ֖יתָ פֶּ֑לֶא עֵצ֥וֹת מֵֽרָחֹ֖ק אֱמ֥וּנָה אֹֽמֶן:

עצות מרחוק אמונה אומן. עצות שיעצת מרחוק לאברהם בברית בין הבתרים:

אמונה אומן. אמונה נאמנת אומן כמו אוהל אוכל ואינו ל' פועל אלא ל' מפעל אבויי"רמינט בלע"ז:

2כִּ֣י שַׂ֚מְתָּ מֵעִיר֙ לַגָּ֔ל קִרְיָ֥ה בְצוּרָ֖ה לְמַפֵּלָ֑ה אַרְמ֚וֹן זָרִים֙ מֵעִ֔יר לְעוֹלָ֖ם לֹ֥א יִבָּנֶֽה:

כי שמת. הר שעיר מעיר לגל:

ארמון זרים מעיר. מעון שעשו בעירך שהחריבוה תתן ארמונותיה חורבן אשר לעולם לא יבנה:

3עַל־כֵּ֖ן יְכַבְּד֣וּךָ עַם־עָ֑ז קִרְיַ֛ת גּוֹיִ֥ם עָֽרִיצִ֖ים יִֽירָאֽוּךָ:

4כִּֽי־הָיִ֨יתָ מָע֥וֹז לַדָּ֛ל מָע֥וֹז לָֽאֶבְי֖וֹן בַּצַּר־ל֑וֹ מַחְסֶ֚ה מִזֶּ֙רֶם֙ צֵ֣ל מֵחֹ֔רֶב כִּ֛י ר֥וּחַ עָֽרִיצִ֖ים כְּזֶ֥רֶם קִֽיר:

מחסה מזרם. כיסוי אהל להציל מזרם וצל להגין מחורב ומהו אותו זרם הוא רוח עריצים כי רוחם דימה לזרם השוטף בקיר ומפילו:

5כְּחֹ֣רֶב בְּצָי֔וֹן שְׁא֥וֹן זָרִ֖ים תַּכְנִ֑יעַ חֹרֶב בְּצֵ֣ל עָ֔ב זְמִ֥יר עָֽרִיצִ֖ים יַֽעֲנֶֽה:

כחורב בציון. בעת יובש שמייבש הזרעים להתמולל כן תכניע שאון זרים:

חורב בצל עב. כשהמים מתקשרים בענן עב בימי השרב שהכל שמחים בו כן יענה שיר הצדיקים על זמיר עריצים ומפלתן:

זמיר. ל' לא תזמור (ויקרא כה):

6וְעָשָׂה֩ יְהֹוָ֨ה צְבָא֜וֹת לְכָל־הָֽעַמִּים֙ בָּהָ֣ר הַזֶּ֔ה מִשְׁתֵּ֥ה שְׁמָנִ֖ים מִשְׁתֵּ֣ה שְׁמָרִ֑ים שְׁמָנִים֙ מְמֻ֣חָיִ֔ם שְׁמָרִ֖ים מְזֻקָּקִֽים:

ועשה ה' צבאות לכל העמים. כשיבאו לצבא על ירושלים:

משתה שמנים. שהם סבורים שיהא נוח להם כשמן יהפוך למשתה שמרים:

שמנים ממחים. נוחים ושמנים כמוח עצמות יהיה שמרים מזוקקים מכל משקה שמן ויין שלא יהא שם אלא שמרים לבדם וכל זה במלחמות גוג ומגוג:

7וּבִלַּע֙ בָּהָ֣ר הַזֶּ֔ה פְּנֵֽי־הַלּ֥וֹט | הַלּ֖וֹט עַל־כָּל־הָֽעַמִּ֑ים וְהַמַּסֵּכָ֥ה הַנְּסוּכָ֖ה עַל־כָּל־הַגּוֹיִֽם:

הלוט. הכסוי הלוט על [כל] העמים. המכסה את כל העמים, הלוט כמו וילט פניו (מלכים א' יט) הנה היא לוטה בשמלה (שמואל א כ״א:י׳):

המסכה. לשון נסיכות ושררה:

8בִּלַּ֚ע הַמָּ֙וֶת֙ לָנֶ֔צַח וּמָחָ֨ה אֲדֹנָ֧י יֱהֹוִ֛ה דִּמְעָ֖ה מֵעַ֣ל כָּל־פָּנִ֑ים וְחֶרְפַּ֣ת עַמּ֗וֹ יָסִיר֙ מֵעַ֣ל כָּל־הָאָ֔רֶץ כִּ֥י יְהֹוָ֖ה דִּבֵּֽר:

בלע המות. יכסנו ויעלימנו עולמי' מישראל:

9וְאָמַר֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא הִנֵּ֨ה אֱלֹהֵ֥ינוּ זֶ֛ה קִוִּ֥ינוּ ל֖וֹ וְיֽוֹשִׁיעֵ֑נוּ זֶ֚ה יְהֹוָה֙ קִוִּ֣ינוּ ל֔וֹ נָגִ֥ילָה וְנִשְׂמְחָ֖ה בִּישֽׁוּעָתֽוֹ:

ואמר. עמו ביום ההוא הנה וגו':

קוינו לו ויושיענו. היינו מקוים לו שיושיענו:

10כִּֽי־תָנ֥וּחַ יַד־יְהֹוָ֖ה בָּהָ֣ר הַזֶּ֑ה וְנָ֚דוֹשׁ מוֹאָב֙ תַּחְתָּ֔יו כְּהִדּ֥וּשׁ מַתְבֵּ֖ן בְּמ֥וֹ (כתיב בְּמֹ֥י) מַדְמֵנָֽה:

כי תנוח יד ה'. גבורתו של מקו':

ונדוש. יהא נדוש:

תחתיו. במקומו ונדוש כמו ונרוץ הגלגל (קהלת יב):

מתבן. תבן:

מדמנה. טיט וכן לדומן על פני האדמה (ירמיה טו):

11וּפֵרַ֚שׂ יָדָיו֙ בְּקִרְבּ֔וֹ כַּֽאֲשֶׁ֛ר יְפָרֵ֥שׂ הַשּׂחֶ֖ה לִשְׂח֑וֹת וְהִשְׁפִּיל֙ גַּֽאֲוָת֔וֹ עִ֖ם אָרְבּ֥וֹת יָדָֽיו:

ופרש ידיו. ושבר ידון וזרועותיו בספוק כפים בבכי:

השוחה. השט במים:

לשחות. לשוט וכן מי שחו (יחזקאל מז י'):

והשפיל. המשפיל את גאוותו:

עם ארבות ידיו. לשון וארב לו (דברים יט) תירגם יונתן אשוות ידוהי מקום שהוא שם לו ידים לארוב והם מגדלים גבוהים אשוות חומות ומגדלים כמו (ירמיה ג) נפלו אשיותיה:

12וּמִבְצַ֞ר מִשְׂגַּ֣ב חֽוֹמֹתֶ֗יךָ הֵשַׁ֥ח הִשְׁפִּ֛יל הִגִּ֥יעַ לָאָ֖רֶץ עַד־עָפָֽר:

משגב חומותיך. למואב הוא אומר: