(הערת המערכת: את הדברים הבאים כתב רבי שניאור זלמן מליאדי, האדמו"ר הזקן, לאחר י"ט בכסלו, היום בו הוא השתחרר ממאסרו בכלא הרוסי במאה ה-18. המאסר נבע בעקבות הלשנה של יהודים שהתנגדו לרעיונות החסידות שהפיץ הרבי. רבי שניאור זלמן ביקש מחסידיו כי לא יחגגו את שמחת שחרורו באמצעות זלזול או ביזוי מתנגדיהם אלא להיפך; דברים אלו מעובדים בעיבוד חופשי מתוך פרק ב' באגרת הקודש).
כיצד עלינו להגיב כאשר אלוקים גומל עמנו חסד
עוד בטרם עמד יעקב לשוב לארץ ישראל, התגלה אליו האלוקים והבטיח לו כי הוא יהיה עמו בכל אשר ילך. אין ספק כי יעקב האמין בכל ליבו בהבטחה זו, וכי רק בעקבות הבטחה זו הוא החליט לעזוב את חרן ולשוב ארצה.
ועם זאת, כאשר הגיעו הרגעים בהם היה על יעקב להיפגש עם אחיו עשו, פחד מאוד יעקב מתוצאותיו של המפגש הגורלי. בתפילתו לפני בורא העולם הוא חושף את פחדיו: "הצילני נא מיד אחי מיד עשו, כי ירא אנוכי אותו פן יבוא והכני אם על בנים!"
גם יעקב עצמו חש צורך להתנצל על פחדיו. "קטונתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית עם עבדך, כי במקלי עברתי את הירדן הזה": אני חש קטן ולא ראוי לחסדיך; אמנם הבטחת לי שתהיה עמדי, אך קטונתי מחסדיך אלו.
בכך, יעקב סימל את התגובה הראויה של האדם כאשר אלוקים גומל עמו חסד: תחושה של שפלות וענווה. שכן חסד הוא ביטוי של קירוב אלוקי, וככל שבורא העולם מתקרב יותר לאדם, כך הוא מבחין יותר בשפלותו ובאפסיותו. גם אברהם אבינו, סבו של יעקב, ביטא תחושות אלו ואמר על עצמו: "ואנוכי עפר ואפר": אינני ולא כלום!
המדרשים מספרים כי דבריו של יעקב, "כי במקלי עברתי את הירדן הזה", רומזים לדרך הניסית בה יעקב הצליח לחצות את נהר הירדן: כמו משה רבינו, הוא הניף את מקלו על הירדן והנהר נחצה לשניים. האהבה הגלויה שהפגין בורא העולם אליו גרמה לו לחוש שפל בעיניו ולחשוש אולי הוא לא ראוי לעוד חסדים אלוקיים.
תחושת הקטנות והשפלות היא היא התגובה הנכונה כאשר אנו חווים ניסים ורגעים טובים בחיים. תחושת גאווה או התנשאות נובעת ממקור לא קדוש; על האדם לזכור תמיד להגיב בדרך הנכונה לחסדיו של האלוקים.
הוסיפו תגובה