באחד המפגשים הראשונים שלהם עם פרעה, אהרון מבצע מופת על-טבעי כדי להוכיח שהוא ומשה הם שליחים אמיתיים של אלוקים: הוא משליך את מטהו ארצה, והמטה הופך בדרך נס לתנין (נחש). פרעה, שאינו מתכוון לוותר, מזמן את "החכמים והמכשפים", שמצליחים לשחזר את המופת בעצמם. אלא שאז, מטה אהרון בולע את מטותיהם של החרטומים1.

חרטומי פרעה הצליחו, על פי המתואר בפסוקים2, לחקות גם את מכת דם ומכת צפרדע. אולם כשהגיעה המכה השלישית בסדרת עשר המכות, מכת כינים, ידם קצרה מלהושיע: "וַיַּעֲשׂוּ כֵן הַחַרְטֻמִּים בְּלָטֵיהֶם לְהוֹצִיא אֶת הַכִּנִּים וְלֹא יָכֹלוּ" ומשום כך הודו החרטומים כי פעולתו של משה נעשית ב"אֶצְבַּע אֱ-לֹהִים"3.

בקריאה פשוטה של הכתובים נראה שחרטומי ומכשפי מצרים אכן ידעו לחולל מופתים על טבעיים באמצעות הכשפים. האם זה באמת מה שקרה שם? ואם כן, מדוע הלחשים שלהם לא עבדו גם על הכינים?

הגישה המצמצמת: כשפים הם זיוף ומרמה

יש הסבורים – והמפורסם שבהם הוא הרמב"ם (רבינו משה בן מימון – מצרים, המאה ה-12) – שכישוף ומאגיה לסוגיהם אינם דברים ממשיים. בספרו "משנה תורה", לאחר שהוא פורט את האיסורים השונים הקשורים בכישוף, הוא כותב כך4 :

וּדְבָרִים הָאֵלּוּ כֻּלָּן דִּבְרֵי שֶׁקֶר וְכָזָב הֵן, וְהֵם שֶׁהִטְעוּ בָהֶן עוֹבְדֵי כוֹכָבִים הַקַּדְמוֹנִים לְגוֹיֵי הָאֲרָצוֹת כְּדֵי שֶׁיִּנְהֲגוּ אַחֲרֵיהֶן, וְאֵין רָאוּי לְיִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם חֲכָמִים מְחֻכָּמִים לְהִמָּשֵׁךְ בַּהֲבָלִים אֵלּוּ וְלֹא לְהַעֲלוֹת עַל לֵב שֶׁיֵּשׁ תּוֹעֶלֶת בָּהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל"; וְנֶאֱמַר: "כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן וְגוֹ'".

כָּל הַמַּאֲמִין בַּדְּבָרִים הָאֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָהֶן וּמְחַשֵּׁב בְּלִבּוֹ שֶׁהֵן אֱמֶת וְדִבְרֵי חָכְמָה, אֲבָל הַתּוֹרָה אֲסָרָתַן - אֵינָן אֶלָּא מִן הַסְּכָלִים וּמֵחַסְרֵי הַדַּעַת, וּבִכְלָל הַנָּשִׁים וְהַקְּטַנִּים שֶׁאֵין דַּעְתָּן שְׁלֵמָה. אֲבָל בַּעֲלֵי הַחָכְמָה וּתְמִימֵי הַדַּעַת יֵדְעוּ בִּרְאָיוֹת בְּרוּרוֹת שֶׁכָּל אֵלּוּ הַדְּבָרִים שֶׁאָסְרָה תוֹרָה אֵינָם דִּבְרֵי חָכְמָה אֶלָּא תֹהוּ וָהֶבֶל שֶׁנִּמְשְׁכוּ בָהֶן חַסְרֵי הַדַּעַת וְנָטְשׁוּ כָּל דַּרְכֵי הָאֱמֶת בִּגְלָלָן. וּמִפְּנֵי זֶה אָמְרָה תוֹרָה כְּשֶׁהִזְהִירָה עַל כָּל אֵלּוּ הַהֲבָלִים: "תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶיךָ".

ובכן, אם הכישופים לא באמת משפיעים על המציאות הממשית, מה אם כן עשו החרטומים?

תעתועי ראייה ואחיזת עיניים

נאמני הגישה הזו, מסבירים שכל מעשיהם של החרטומים והמכשפים לא היו אלא תעתועי דמיון ואחיזת עיניים ולא מימוש של יכולות לא-טבעיות. כך, רב סעדיה גאון (בבל, המאה ה-10), מדייק לפרש5 שמטה אהרן הפך לתנין ואילו מטותיהם של החרטומים רק נדמו לתנינים.

המלבי"ם (רבי מאיר לייבוש בן יחיאל – רומניה, המאה ה-19) מספק פירוש מקורי ביותר לפסוקים, המבוסס על העיקרון שמעשיהם של המכשפים לא היו אלא אחיזת עיניים, ומתאר את ההתרחשות מאחורי הקלעים של קסם התנינים:

"...הביאו עורות של תנינים מתים, ו"החרטומים" היו תחת עור התנינים והתנענעו תחתיהם עד שנדמה שהוא תנין חי מתנענע ודולג ממקום למקום... החכמים והמכשפים . . עשו את "חרטומי מצרים" שיהיו לתנינים על ידי שהתעטפו בעור תנין, ובעת שהשליכו המטות באו ה"חרטומים" המעוטפים בעור תנין וחטפו המטה תחת עור התנין, ומרוב המהירות ואחיזת עינים נדמה להרואים שמן המטה נתהווה תנין . . תחת עור התנינים התעטפו תינוקות המלומדים באסכּוּלי שלהם לזה (=ילדי בית ספר לקסמים במצרים המיומנים בכך) לאחוז את העיניים ולבא תחת המעטפה ולחטוף המַטֶה ולרוץ כתנין חי, עד שיתעה עין הרואה. ותינוקות אלה קרא בשם "חרטומים" שהיו מלומדים לזה, ובהם עשו החכמים והמכשפים את פעולתם, ומפרש שעשו כן בלהטיהם היינו באחיזת עינים כלהט (=ברק) המבריק ומחשיך (מסנוור) את העין"6.

לפי פירושו, "חרטומים" הם ילדי בית ספר לקסמים של מצרים, שלמדו אמנות חושים והיו מיומנים בתנועות זריזות ואלו שימשו "עוזרי הבמה" של המכשפים. קסם "המטות שהופכים לתנינים" לא היה אפוא אלא ילדים מחופשים לתנינים שחטפו בזריזות את המקלות.

הרלב"ג (רבי לוי בן גרשום – צרפת, המאה ה-14) מסביר שזו בדיוק הסיבה שבגללה לא הצליחו המכשפים לבצע כישוף על כינים: כיון שמדובר בחרקים זעירים לא ניתן ליצור באמצעותם אשליה מכוונת שתתפוס את עין הצופים7.

ואולם הגישה הרואה במעשי הכשפים תעתועי דמיון ותו לא היא רק דעת המיעוט בקרב חכמי ישראל, בעוד רוב פרשני המקרא מסכימים כי למכשפים המצריים כן היו כוחות לא טבעיים – כפי שעולה מפשוטם של המקראות ודברי חז"ל. למידע נוסף על כך (וכיצד ניתן להסביר את המקורות לפי שיטת הרמב"ם) ראו: האם היהדות מאמינה בכשפים?

הגישה המרחיבה: הכשפים באמת משנים את המציאות

מן הצד השני של המתרס עומד הרמב"ן (רבינו משה בן נחמן – ספרד, המאה ה-13), הטוען כי כישוף הוא יכולת ממשית לשנות את המציאות באופן לא טבעי. בפירושו לפסוקים אלו הוא מציין כי ירחיב על הנושא בהמשך פירושו לתורה, וכנראה כוונתו לקטע הבא מתוך פירושו על בספר דברים8, בו הוא מסביר כי הכשפים הם טכניקה של השפעה על המציאות הגשמית באמצעות התערבות בסיבות השמיימיות שמהן נובעת ההתנהגות הטבעית של הישויות הפיזיות בעולם החומרי:

"ועתה דע והבן בענייני הכשפים: כי הבורא יתברך, כאשר ברא הכל מֵאַיִן, עשה העליונים מנהיגי התחתונים אשר למטה מהן, ונתן [את] כוח הארץ וכל אשר עליה – בכוכבים ובמזלות, לפי הנהגתם ומבטם בהם, כאשר הוא מנוסה בחכמת האצטגנינות (=כפי שמוכיחה חוכמת האסטרולוגיה) . . אבל היה מנפלאותיו העצומות, שֶׁשָׂם בכֹח המנהיגים העליונים דרכי תמוּרוֹת, וכֺחות, להמיר הנהגת [הבריות] אשר למטה מהם – שאם יהיה מבט הכוכבים בפניו אשר כנגד הארץ טובה או רעה . . ימירו אותם הפנים העליונים עליו להפך במבט עצמו...

וזה סוד הכשפים וכֹחָם, שאמרו בהם9 שהם "מכחישים פמליא של מעלה" – לומר שהם הפך הכחות הפשוטים והם הכחשה לפמליא בצד מן הצדדין [. ועל כן ראוי שתאסור אותם התורה, שיונח העולם למנהגוֹ ואל טבעוֹ הפשוט שהוא חפץ בוראו יתברך. . ורבים יתחסדו בנחשים לומר שאין בהם אמת כלל . . ואנחנו לא נוכל להכחיש דברים יתפרסמו לעיני רואים. ורבותינו (=חז"ל) גם כן יודו בהם...".

אם כן, לפי דעתו כשפים באמת מחוללים שינוי ממשי במציאות באופן שאינו כפוף לחוקי הטבע הרגילים, וחרטומי מצרים הצליחו באמת להפוך את מקלותיהם לתנינים, את המים לדם ולהעלות צפרדעים מן היאור.

לפי גישה זו, מדוע לא יכלו החרטומים לחולל גם את מכת כינים?

אלוקים שיתק את כוח הכישוף

הרמב"ן מסביר כי הקב"ה התערב כדי להראות לחרטומי פרעה שישנו כוח עליון גדול יותר הפועל כאן – כוחו של אלוקים בעצמו10.

הם הפעילו שֵׁדִים

כמה פרשנים, ביניהם רש"י11 (רבינו שלמה יצחקי – צרפת, המאה ה-11) וגם הרמב"ן12 , מצטטים את התלמוד13 הקובע כי (לפחות חלק מ)הכשפים בוצעו באמצעות שדים. לשדים – כך עולה מדברי חז"ל – אין כוח לשלוט על דבר שגודלו קטן מגרגיר שְׂעוֹרה. מכיוון שהכינים היו קטנות מדי עבור השדים, הבינו החרטומים שזו חייבת להיות "אצבע אלוקים".

הפלא של מטה אהרן

הרבי מליובאוויטש ניגש לעניין מזווית שונה. בהתבסס על רש"י והתלמוד, הוא יוצא מנקודת הנחה שמופתים מן הסוג שביצעו משה ואהרן בתחילת הדרך, היו נפוצים במצרַיִם מלאת המכשפים והחרטומים, ולא הלהיבו יותר מידי את רואיהם, ולאור זאת הוא תוהה: לאיזו תכלית שלח אלוקים את משה ואהרן לבצע מופת כה "פשוט" לעיני פרעה? מדוע שפרעה ועבדיו יתרשמו מביצוע תעלול נדוש ושגרתי?!

הרבי מציע כי החידוש העיקרי כאן היה העובדה שמטה אהרון בלע את מטותיהם של החרטומים לאחר שהוא עצמו כבר חזר להיות מטה. זה מסביר מדוע רש"י אינו מציין כאן – כפי שהוא עושה במכת הברד, שהכילה אש וקרח יחד – שזה היה "נס בתוך נס": במקרה של הברד, הנס היה כפול – האש לא אידתה את המים והמים לא כיבו את האש; לעומת זאת, העובדה שמטה הפך לנחש וחזר לקדמותו לא נראתה בעיני המצריים כדבר פלא, לפיכך, הנס האמיתי היה שהמטה בלע את מטות החרטומים, דבר שנחשב להישג מרשים אפילו במצרַיִם.

כשאתה בולע – אל תהיה נחש

הרבי מסביר שהנחש מייצג דבר שזורע פחד וגורם נזק ואילו המטה מייצג חפץ דומם שאינו מזיק לסביבה, והלקח מן הסיפור הזה אמור ללוות כל אחד מאיתנו בחיי היומיום:

ישנם זמנים שבהם עלינו להתגבר על רעיונות או אנשים המציבים אתגר לקיום התורה והמצוות. עם זאת, חיוני שהדבר ייעשה ברוחו של אהרון, שהיה "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה"14. במילים אחרות, כאשר נדרשת ביקורת בונה, חשוב לעשות זאת בדרך שתגרום לנזק המועט ביותר, תוך מודעות לכך שכל מטרת התוכחה היא לטובתו המוחלטת של הזולת.

את זה מסמל לנו הנס המופלא של בליעת מטות החרטומים על ידי מטה אהרן: גם כשצריך להוכיח מישהו על התנהגות לא ראויה, הדבר לא צריך להיעשות בדרך ארסית ונושכת כנחש, אסור שהתוכחה תוצג בכעס או בחריפות שעלולה להזיק; אדרבה, היא צריכה להיעשות רק לאחר שהלהט השורף שוכח ונרגע – רק לאחר שחוזרים להיות "מַטֶה" דומם ורגוע. וגם אז, חשוב שהיא תעשה מלב מלא אהבה ואכפתיות, בדרך ההולמת את "מטה אהרון": "אוהב שלום ורודף שלום" ורק כך "מקרבן לתורה"15.