תאר לך שהיית עובד במקום מסוים במשך שנים על גבי שנים. מדובר בעבודה קשה, בעמל כפיים, ואתה לא סתם עייף אלא מותש, מדוכדך, מרוקן ומתוסכל. ואז, ביום בהיר אחד בא מישהו ומבטיח לך עולם חדש לחלוטין שבו קיימים שוויון, משכורת מכובדת וחופש מוחלט. האם היית מאמין לאדם זה או שכבר התייאשת לחלוטין? האם אתה מעז לצפות לעתיד טוב יותר ומסתכן בצניחה מחודשת לתהומות הייאוש, או שאתה פשוט מקבל את גורלך ומוותר על החלום?

זה מה שקרה לאבותינו במצרים. הם בילו את כל ימיהם בעבודת פרך במשך כל אותן שנים, ואז הגיע מישהו חדש והחל להבטיח להם הבטחות. משה הביא מסר מאלוקים שהגאולה מתקרבת. שקיימת ארץ מובטחת הממתינה לבואם. שלא הכול אבוד. שיש אור בקצה המנהרה.

ומה הייתה תגובתם של בני ישראל? "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה" (שמות ו, ט).

פירוש אחד מסביר שאין להבין "קוצר רוח" באופן מילולי בלבד. הרי המילה "רוח" היא דו-משמעית [במובן הפיזי והרוחני]. במילים אחרות, הסיבה לכך שבני ישראל לא יכלו לתת ליבם לקריאתו של משה לא הייתה קוצר-נשימה פיזי בלבד, אלא גם שהיה חסר להם ה"רוח", ולמעשה ניתן לומר – את התקווה. לאחר שסבלו משיעבוד תקופה כה ממושכת אבדה להם האמונה שיבוא יום והם יצאו לחירות. היה זה פשוט מעבר ליכולת התפיסה שלהם. הם איבדו את הרוח, את התקווה.

במהלך כל תולדות מצרים מעולם לא ברח אף עבד אחד. כיצד יוכל עם שלם לברוח ולהשתחרר מעול העבדות? מן הסתם הם חשבו שמשה הוזה או חולם בהקיץ. פשוט לא מציאותי לפתח ציפיות גבוהות כל כך לנוכח ההתרסקות הוודאית הצפויה אל קרקע המציאות. בני ישראל היו אפוא מיואשים וחסרי תקווה, ולכן הם לא יכלו לשמוע – כלומר, לקלוט – את המסר שניסה משה להעביר להם.

זה קורה לעתים תכופות כל כך. אנשים מתקבעים בקיומם הבינוני עד כדי כך שהם מוותרים על כל תקווה להשיג אי פעם את פריצת הדרך המיוחלת. נישואין נתקעים בתלם השגרה, והסרט הנע ממשיך לנוע עד כי אנו מאבדים גם את הכמיהה לחלום. ואזרחי ישראל, ואפילו מנהיגיהם האמיצים, מיואשים כל כך משנים של מאבק, של מלחמת התשה ושל מתקפות טרור, עד שהם נאחזים באניצי קש דמיוניים, מפני שבאופן בסיסי, אם יהיו כנים עם עצמם אזי יהיה עליהם להודות שהם פשוט איבדו את הנחישות.

לעתים תכופות אני מצטט משל מלא חוכמה שנאמר בשמו של החסיד האגדי, הרב מענדל פוטרפס: "אם איבדת כסף, לא איבדת מאום – כסף בא, וכסף הולך. אם תאבד את בריאותך, איבדת מחצית שכן אינך האדם שהיית קודם לכן. אך אם תאבד את התקווה, איבדת את הכול".

משה הביא תקווה חדשה לעם מדוכא שחדל מלחלום. הוא השיב להם את הרוח שאבדה להם, ולבסוף, הודות לנסים שחולל אלוקים, תקוותם התגשמה והחלום הפך למציאות.

להיות קצר נשימה זה דבר נורמלי לחלוטין, אבל קוצר רוח הוא מותרות שהעם היהודי אינו יכול להרשות לעצמו לעולם.

מי ייתן שלעולם לא נאבד את תקוותנו ואת עוז רוחנו.