הרב שהתווכח עם הנוצרים וחיבר פירוש לתורה: לדמותו של הרמב"ן

רבינו משה בן נחמן (רמב"ן) הוא אחת מדמויות המופת ומגדולי אומתנו, שחי בספרד במפנה האלף החמישי ופתח האלף השישי שאנו מונים לבריאת העולם. הוא היה מי שפתח תקופה חדשה בעמנו. עם ירידת המרכז בבבל, נתפתחו בעם ישראל שני מרכזים בעלי גישות ודרכים שונות בלימוד התורה ופסיקת ההלכה – יהדות ספרד מזה ויהדות צרפת-אשכנז מזה. בשלב מסוים נכנסה לתמונה גם יהדות פרובנס שניכרו בה קווי האופי הייחודיים לה. הרמב"ן היה מי שנמזגו בו למזיגה משהו מבתי-המדרש כולם, עד כי ניתן לומר שהוא טישטש את ההבדלים בין הגישות השונות כאשר בלל אותם בתורתו בבלילה אחת ובכך מסר לתלמידיו דרך לימודית משולבת שהלכה ונתקבלה בין לומדי התורה בדורות הבאים.

בפרק זה נעמוד במקצת על דמותו, תורתו ופועלו של גדול בענקים זה – הרמב"ן.

מסע הרדיפה הנוצרי במאות ה-12 וה-13

שנות חייו של הרמב"ן חופפות הן את המאה ה-13 (הוא נולד חמש שנים לפני תחילת המאה הזו), וביצירתו ופועלו מהדהדים קורות הימים ההם. המאה ה-13 היא מאה שבה הגיעה הכנסייה הנוצרית למרום פסגת השפעתה. היא הרחיבה תחום השפעתה בכל מדינות אירופה, מינתה והדיחה מלכים; הכריזה על "מסע צלב פנימי" שנועד "לטהר" את הנצרות מזרמים כפרניים שצמחו בתוכה (בצרפת הדרומית), והכשירה בשיטה ובתיאולוגיה מרושעת את הקרקע לרדיפות היהודים בכל מקומות פזוריהם1 . רוח הכנסייה הנוצרית שהייתה מרחפת על פני כל מאה זו ביטלה כמעט לחלוטין את השפעת המלכים והשרים הפיאודלים, שמטעמים כלכליים ותועלתניים נטו בדרך להגן על היהודים.

האפיפיור אינקונטיוס השלישי, אשר כיהן בתפקידו בין השנים 1198 – 1216, הניח את היסוד לכל אותן גזירות והפורעניות שעתידות היו לנחות על ראשם של מקהלות היהודים במשך הדורות הבאים. הוא היה תוקף בזעם מלכים שנהגו במידה כלשהי של חמלה ביהודים, ועשה ככל יכולתו כדי לפגוע בהם ככל שניתן באמצעות צמצום זכויותיהם כל כמה שאפשר.

בעיצומה של מלחמת החומרה של הכנסייה בדרום צרפת נגד הכתות הכופרות, יצאה גם על היהודים הרעה, ובוועידה הלטרנית הרביעית (בשנת 1215) נתקבלה ההחלטה שהיהודים מחוייבם מלבוש מיוחד על בגדיהם (טלאי צהוב עגול, רחב כארבע אצבעות, תפור במקום החזה), כדי להבדילם משאר העם. וזה היה הביטוי הקיצוני והסמלי של הפיכת היהודי ל"אחר המוחלט", הזר החשוד על כל מעשה תועבה.

השלב הבא במאבק הכנסייה היה מעבר למלחמה תעמולתית, מתוך המחשבה שוויכוחים פומביים יאלצו את היהודים "להכיר בטעותם". ויכוח פומבי כזה נתקיים בפאריס בשנת 1240 – בו נאלצו להשתתף גדולי מנהיגי האומה: רבי יחיאל מפאריס (מבעלי התוספות), רבי משה מקוצי מחבר ספר מצוות גדול (המוזכר לא אחת בפירוש התוספות אף הוא), וחכמים אחרים. עשרים ושלוש שנים מאוחר אולץ הרמב"ן להשתתף אף הוא, בברצלונה, בוויכוח דומה (ועל כך נעמוד בסוף פרק זה).

וויכוחים אלו תמיד נסתיימו בתוצאות רעות ליהודים. הויכוח בפאריס נסתיים בגזירת שריפת התלמוד (בשנת 1242) – מאורע שזיעזע את כל בית ישראל, והויכוח בברצלונה הסתיים בחוק האינקוויזציה נגד היהודים בארגוניה.

הסיבה למצבם הטוב של יהודי ספרד הנוצרית

באותה תקופה ספרד הנוצרית הייתה מחולקת לכמה ממלכות, ובתוכן: קשטיליה וארגוניה. בקשטילה, הממוקמת במרכז ספרד והקרובה לערים הערביות שבדרום ספרד, והייתה ניכרת בה עדיין השפעת התרבות התרבות הערבית. ואילו ארגוניה, שהייתה ממוקמת בצפון מזרח ספרד על חוף הים התיכון, החלה עולה לגדולה באותה עת והיא גם משלה בחלק מצרפת הדרומית (בהם חבלי מונפלייר ורוסילון), והיא הייתה יותר קרובה לאירופה הצפונית.

שנות פעילותו של הרמב"ן מקבילות פחות או יותר לשנות מלכותו של יעקב הראשון מלך ארגון (1213 – 1270), שהיה ממאריכי הימים ביותר על כיסא מלכות כלשהו באירופה, וממלכי החסד העקביים ביותר ביחסו אל היהודים. מלך זה מסר בידי היהודים משרות ציבוריות רמות מעלה, נתן להם פרווילגיות רבות ומגוונות, הקל עליהם במיסוי וקרבם אל חוג יועציו, ונועץ ברמב"ן – שהוחזק ראש וראשון בין חכמי ישראל בספרד בעת ההיא – בכל דבר הנוגע לענייני הנהגת הקהל היהודי שבארצו.

בימיו של המלך יעקב הראשון השיגה הריקונקיסטה (= תקופה מימי הביניים, בין השנים 718 ל-1492, בה כבשו הנוצרים מחדש את שטחי חצי האי האיברי מידי המוסלמים) התקדמות, כאשר איי הבליארים וולנסיה העשירה סופחה למלכותו.

הייתה לכך השפעה לא מעטה לטובת היהודים בספרד. בדרום ספרד, מקום שבו שלטו המוסלמים הקיצוניים (המוחידיון), היו היהודים נתונים תחת מכבש של גזירות ומרביתם נמלטו הנפשם לספרד הצפונית והפכו לבני בריתם של הנוצרים במלחמתם במוסלמים קנאים אלה. בגלל הסיטואציה הפוליטית הזאת, הנוצרים הספרדים לא השגיחו כלל בגזירות הכנסייה הרומית. זאת ועוד. ספרד באותו זמן כרעה תחת נטל המלחמה. חרבה ושדודה הייתה, ונזקקה נואשות לסיוע היהודי בכל התחומים: במסחר, בהתיישבות ובהנהגה מדינית. נתונים אלו כולם הכריעו לטובתם של יהודי ספרד.

זה היה הרקע לפועלו של הרמב"ן, מנהיג יהודי ספרד, שהיה זה שפעל בקרב המלכות לשינוי יסודי של מבנה הנהגת הקהל כששכנע את המלך להסיר את מעמד החצרנים היהודים הוותיקים מעל משמרתם, ולמנות מעליהם הנהגה רבנית, שגדולי התורה עומדים בראשה, והיא אשר תהווה סמכות רוחנית ומשפטית עליונה.

"הויכוח". ציור עתיק

קווים ביוגרפיים לדמותו של הרמב"ן

הרמב"ן נולד בגירונה, הקהילה השניה במעלה אראגון, בשנת 1194 (ד'תתקנ"ד) למשפחה חשובה המתייחסת לרבי יצחק בן ראובן אלברגלוני, שהיה אחד מחמשת גדולי יהדות ספרד בזמנו שנקראו בשם "יצחק". הקהילה בה נולד הרמב"ן הייתה הקהילה היהודית הספרדית החשובה הקרובה ביותר לפרובאנס.

את לימודיו התורניים עשה בישיבותיהם של רבי יהודה ב"ר יקר בגירונה ושל רבי נתן ב"ר מאיר בברצלונה (שתי הערים לא היו רחוקות במיוחד), והוא למד גם – כמו רבים מאותו הדור - בפרובנס.

בכתביו פזורות פה ושם עדויות של הרמב"ן על ימי חורפו. "כבר היה מנהג בעיירות לומר [בתפילת שחרית] בין [ברכת] אהבת עולם לקריאת שמע: אל מלך נאמן. ובילדותי נתקשה לי, לפי שהדבר ידוע ש[ברכת] אהבת עולם – ברכת המצווה היא לקריאת שמע... וכיוון שזו ברכת המצווה הדבר ברור בכל שמברך על המצווה או על הפירות ועונה אמן אחרי עצמו... שהוא טועה גמור... ומפני שנהגו, הצורכתי לשאול מן הרב רבי מאיר [אבולפיה] הלוי. והשיב דבר ברור שהוא טעות ואינו נהוג בספרד" (חידושי הרמב"ן לברכות כב, ב).

נוסף על תורה – אותה למד רוב הזמן, למד הרמב"ן גם מדעים, פילוסופיה ושפות, והיה בקי במקצועות המדע בימים ההם. ואכן לימים התפרנס הרמב"ן ממקצועו כרופא, כפי שמעיד עליו תלמידי רבי שלמה בן אדרת: "ואני ראיתי את הרב רבינו משה בר נחמן שנתעסק במלאכה זו אצל הנוכרית בשכר" (תשובות הרשב"א ח"א סימן קכ).

כבר מגיל צעיר התגלה הרמב"ן כעילוי גאוני בכל תחום שבו נגע, וכשהיה בן שש עשרה או שבע עשרה, חיבר את הספר "תשלום הלכות" לנדרים, בכורות, חלה והלכות נדה – שנועד בא להשלים הלכות אלו שלא נכללו בחיבורו של הרי"ף.

ברבות הימים הפכה דמותו להיות אחד מענקי הרוח הגדולים שהעמידה יהדות ספרד לדורותיה. תחומי בקיאותו, התעניינותו וגאוניותו היוצרת, חובקים היו את כל מקצועות התורה ומכלול ענפי המדע והתרבות שרווחו באותה עת. פעילותו כמנהיג הציבור, כמורה הוראה עליון וכראש ישיבה, המאיר, בעל פה ובכתב, את כל פינות היהדות בכל תחומיה שבנגלה ובנסתר, לתלמידיו המצוינים ולציבור הרחב; עמידתו הנחרצת על משמר דתו ועל הגנת עמו כנגד המשומדים שהצטרפו אל שורות הכנסייה ואיימו בסדרת ויכוחים בין דתיים כפויים שתוביל לשמד המוני בקרב יהודי ספרד – כל אלו מעמידים אותו כאישיות הנעלה ביותר שפעלה בקרב היישוב היהודי בספרד.

איש של חיבורים

הגאונות היא גם מידה שבלב, וגאונותו של הרמב"ן ניכרת אף בעומק רגשותיו. רחשי לבו כלפי חבריו, קרוביו ובני דורו הם לפנים מיחסי ידידות וריעות הרגילים. התעודות המועטות שנשתמרו מציירות בפנינו דיוקן של אישיות זוהרת המצטיינת באותה מזיגה נדירה של תכונות המנהיג המורם מעם ביחד עם ענווה של אחד העם.

ובכלל היה הרמב"ן איש של חיבורים. בגישתו התורנית הוא מיזג שתי אסכולות שונות והלך באמצע בין בעלי הלכות פסוקות מסיעת הרמב"ם ובין המפלפלים בעלי התוספות. שיטה זו דרשה עיון ודיוק בהוויות הגמרא והמשא ומתן של הסוגיות, כדי שמתוך כך יעמוד אדם על המסקנה ההלכתית, כך שמורה ההוראה אינו לוקח את הפסק מן המוכן, אלא נכנס בעצמו עם המחבר לתוך היצירה ההלכתית ולתוך בית היוצר של המסקנה והפסק.

ברוח זו בדמותו אפשר לראות את דמות המפשר, המתווך והמרגיע בכל הפולמוסים הרעיוניים הכבדים שאפיינו את עולמה של המאה ה-13.

יש מי שציין, כי מהרמב"ן ואילך שוב אין לדבר על בתי מדרש שונים בישראל. החל מחידושיו של הרמב"ן – כל תחומי הלימוד בפוזורות השונות, כל הגולה כולה, הפכו לחטיבה אחת. אין לדבר יותר על שיטת חכמי צרפת בלבדה ולא על שיטת חכמי ספרד בלבדה, משום שהרמב"ן מזג לתוך יצירתו ואיחה בתוך דבריו את דיעותיהם וסברותיהם של כל החכמים כולם שקדמו לו. ומזיגה זו לא הייתה דרך קבלה או דרך צירוף של שיטות שונות, אלא דרך בקרה חמורה. אין הוא נמנע מלבקר את הגאונים ואפילו את הרי"ף, שלהגנתו נרתם הרמב"ן במלוא כוחו (כפי שנראה להלן)2 .

גם במפעלו הפרשני הגדול על התורה, כמו בפירושו לתלמוד, עיצב הרמב"ן את השקפתו וחידושיו מתוך שיחה עם המכלול המגוון של הגישות ההלכתיות וההשקפתיות בעולם היהודי שאותו ירש. את הגותו בפירוש התורה גיבש מתוך פולמוס והסכמה עם ההוגים המרכזיים של ההגות היהודית של המאות ה-11 וה-12 – רש"י, איבן עזרא והרמב"ם. כל אחת מהדמויות האלה מייצגת שביל נפרד ומיוחד בעולם היהודי בזמנם, וכינוסם של הזרמים המגוונים הללו לשיחה אחת ותחת קורת גג אחת, מייחד את דרכו של הרמב"ן.

חיבוריו התלמודיים וההלכתיים

ספרו הראשון של הרמב"ן היה כאמור ספר "תשלום הלכות", שנעשה כולו במתכונת הרי"ף. ספר נוסף באותו סגנון הוא ספר "תורת האדם" שדן בהלכות אבלות. אלא שספר זה הוא בעל מגמה מקיפה יותר, והוא מצטט בדבריו את דברי הגאונים, רבינו חננאל, שאילתות והלכות גדולות, רש"י וחכמי הצרפתים, בעל הערוך, רבי יהודה אלברגלוני, מהרי"ץ גיאת, הרמב"ם והראב"ד; והוא גם מייחד מקום חשוב למובאות מהירושלמי, הברייתות השנויות במסכת שמחות וגם למדרשים ואגדות שיש להוציא מהם הלכות ודרך אמונה.

בספר זה מתגלה הרמב"ן כסדרן נפלא, בעל כושר האיסוף והאיחוי, בסגנון שיש בו שילוב המושפע הן משיטת הרי"ף, הצועד בדרך הגמרא; הן משיטת הרמב"ם – המסדר והמנסח הגדול, הענייני והבהיר; והן מגישתם הפרשנית של חכמי צרפת, רש"י ובעלי התוספות, המבארים את המקורות מתוך עיון עמוק וקפדני ושבאמצעותם מנמקים את מסקנותיהם.

ספר נוסף המהווה המשך לחיבורי הפסק של הרמב"ן הוא הספר "הלכות נידה", המתייחד בסידור פסקי הלכה, תוך השמטת המשא ומתן של ההלכה והמקורות, בלשון בהירה וחדה.

מלחמות ה'

אחד ממפעליו הגדולים של הרמב"ן היה החיבור שכתב להגנת הרי"ף מבפני ביקורתו של רבי זרחיה הלוי בעל המאור: מלחמות ה'. מפעל זה נחלק למעשה לשני חלקים מבחינה מועד כתיבתם. את החלק הראשון – על סדרי נזיקין ונשים – כתב הרמב"ן בעודו צעיר, בגיל תשע עשרה: "כי הרתיחוני ימי הנעורים והקדיחו אש באפי" (כפי שכתב בהקדמה לחלק השני של 'מלחמות').

מה המניע בחיבורו זה? "קינאתי לרבינו הגדול רבי יצחק אלפסי זכרונו לברכה קנאה גדולה, מפני שראיתי לחולקים על דבריו שלא השאירו לו כפי רוב מחלוקותיהם עניין נכון בכל מה שדיבר, ולא דבר הגון בכל מה שפירש, ולא פסק ראוי בכל מה שפסק, לא נשאר עם דבריהם בהלכות זולתי הדברים הפשוטים למתחיל... ובעבור היות רוב דברי הרב זרחיה הלוי על העניין הזה [כלומר, רק לבטל את כל פסקי הרי"ף], השיבותי על כל מה שאינו נכון בעיני מספרו".

ב"תשובות" אלו של הרמב"ן, שהן בעצם דחייה שיטתית ויסודית של דברי רבינו זרחיה בעל המאור, משתמש בחיבורו זה בלשונות חריפות כדי לדחות את דברי רבינו זרחיה, והרמב"ן משתדל גם לדחות את דבריו אף כשאינם מתייחסים באופן ישיר לדברי הרי"ף.

אכן, כשניגש לחבר את ה'מלחמות' על סדר מועד, אותו כתב בגיל מבוגר יותר וכש"ריתחת נעוריו" שככה, התמקד הרמב"ן רק במקומות שבהם הרז"ה מתייחס לפסקי הרי"ף ועליהם השיב, אולם נמנע מלהשיב ולדחות את דברי הרז"ה כשאלו לא מתייחסים לרי"ף.

נקודה מעניינת שמדגיש הרמב"ן בנוגע לאופיו של חיבורו זה, שנכתב להגנת הרי"ף. הוא מדגיש כי דבריו אינם בהכרח משקפים את דעתו האישית אלא הצגה אפשרית בלבד של טיעונים תקפים בעד עמדות הרי"ף, כדי להדגים שניתן להגן על עמדות אלו ולהצילן מהשגות בעל המאור. לדברי הרמב"ן, בתלמוד תורה אין אפשרות להציג ראיה חותכת בעלת אופי מתמטי חד משמעי להוכחה סופית ומוחלטת של דעה, וכל שניתן לעשות הוא להציג פירושים מסתברים יותר לכל עמדה נתונה, ולנסות לשכנע בכך את בר הפלוגתא.

הפירוש לתלמוד

בנוסף ל"מלחמות", הספר להגנת הרי"ף, הרמב"ן כתב פירוש לתלמוד, הפותח דף חדש במקצוע זה והשפעתו על קהל לומדי התורה בישיבות – באמצעות תלמידיו וממשיכי דרכו הגדולים שפעלו בספרד במשך כמאה וחמישים שנה אחריו – נמשכת עד עצם היום הזה.

שיטתו של הרמב"ן (וממשיכי דרכו) מהווה המשך ישיר – מעין פיתוח מתקדם - לשיטת התוספות, אך היא גם שונה ממנה וקובעת שלב חדש בתולדות פרשנות התלמוד.

חידושי הרמב"ן המצויים בידינו כיום מקיפים את המסכתות הבאות: שבת, יבמות, כתובות, גיטין, נידה, קידושין, בא מציעא, בבא בתרא, מכות וחולין.

כוחו הגדול של הפירוש הוא בשילוב מסורות הלכה ספרדיות, בחלק המסכם והמכריע של המשא ומתן ההלכתי; וזאת תוך הענקת ממד של עומק הלכתי-משפטי, בסגנון בעלי התוספות. כלומר, את דרך הלימוד: רוחב עיון הבקיאות, ההעמקה בסברות משפטיות מפולפלות ומבריקות, חופש ההוראה והביקורת, החדשנות ההלכתית – את כל אלה לקח הרמב"ן מבעלי התוספות. ומן המורשת הספרדית לקח את מגמת פסיקת ההלכה למעשה כחלק מהותי של העבודה הפרשנית וכאחת ממטרותיה הראשיות ואת העדפת מסורת ההלכה הספרדית.

תורת הסוד

קצת לפני ובמהלך תקופתו של הרמב"ן החלה פריחה גדולה של תורת הקבלה. עיקר צמיחת הופעת הקבלה התרחש בפרובנס3 , חבל הארץ של צרפת הדרומית, ובזמנו של הרמב"ן התפתח חוג של מקובלים בעירו גירונה שדגל בפרסום פומבי של סודות הקבלה, זאת בניגוד לדעת המקובלים בפרובנס ובראשם רבי יצחק סגי נהור.

ואם בשנות חייו הראשונות הקדיש הרמב"ן את כל כוח יצירתו לחדור ולהעמיק, ללבן ולחדש, לגלות והורות בנושאים תלמודיים והלכתיים – הרי בשלב מסויים מתחולל לו מפנה שבמהלכו מטה הרמב"ן את כוחותיו לאפיקים חדשים, אפיקי תורת הסוד.

חותם הרמב"ן שהתגלה בחפירות ארכיאולוגיות ליד עכו. צילום: מוזיאון ישראל. כל הזכויות שמורות

הרמב"ן מתגלה כאחד הממשיכים הגדולים של בעלי מסורת הסוד שהתעמקו בתורת הסוד, אך הצניעו את פירושיהם בכתיבה המכונה כתיבה "איזוטרית". כך הוא כותב בהקדמתו לפירוש התורה:

"ואני הנני מביא בברית נאמנת, והיא הנותנת, עצה הוגנת, לכל מסתכל בספר הזה – לבל יסבור סברה, ואל יחשוב מחשבות, בדבר מכל הרמזים, אשר אני כותב בסתרי תורה. כי אני מודיעו נאמנה שלא יושגו דברי ולא יוודעו כלל, בשום שכל ובינה, זולתי [=רק על ידי הסבר] מפי מקובל חכם...".

הרמב"ן אפוא מציג את תפיסתו את חכמת הקבלה כתחום ידע סגור, והוא מתרה בלומד (בהמשך דבריו שם) לא לעשות כל ניסיון של היסק או פרשנות שמקורם בכוח סברתו.

יחד עם זאת, רובד הסוד בכתביו אינו רק תוספת מסוימת על הממד הגלוי של המסורת, אלא חלק יסודי מתורתו המשנה באופן יסודי את מובנה של העמידה לפני ה', הן בכל הנוגע למושגים ולאמונות הבסיסיות ביותר והן באשר לקיום המעשי.

בפירושו על התורה, שנעסוק בו להלן, פיזר הרמב"ן כמאתיים שישים קטעים קצרים, קשים ומעורפלים של רמזים על דרך הקבלה, שאת חלקם מקדימה הנוסחה "ועל דרך האמת". הכללתם של רמזים מעין אלה בחיבור נפוץ ביותר כמו פירוש התורה, שיועד וכוון אל הציבור הרחב, היא הכרעה מקורית שיש בה ללמד על זיקתו העמוקה ביותר של הרמב"ן לתורת הקבלה.

הפירוש לתורה

מכל חיבוריהם של גדולי חכמי ישראל שאחר הרמב"ם, כך מעיר הרב חיים דוב שעוועל, אין לנו ספר שנתקבל על חוגי לומדי התורה ועל בעלי ההגות גם יחד – כפירושו של הרמב"ן על התורה. פירוש זה הוא בבחינת יתד ופינה בפרשנות התורה מיסודם של חכמי ספרד.

פירושו של הרמב"ן על התורה מצטיין בבקיאות רחבה ובבינה עמוקה, בנטייתו להעמיד תורתן של ראשונים וללכת בעקבותיהם והשאיפה לגלות את המאור שבתורה "על דרך האמת".

בפירושו לתורה אפשר לראות כי האופן שבו הוא בוחר לכתוב את פירושי הסוד מעוצב כנגד שתי אסכולות אחרות.

האחת, כאמור לעיל, היא אסכולת מקובלי גירונה שדגלו בפומביות העיון הקבלי, ועמידתו של הרמב"ן כנגדם נעשית מתוך שלילה מהותית של תפישת הידע הקבלי כידע פתוח, כשלעומתה הוא מציג גישה שונה לחלוטין של תפישת הידע הקבלי כידע סגור.

השנייה היא זו של ראב"ע, רבי אברהם איבן עזרא, שבפירושו לתורה מכונן את תחום הסוד ואת שכבת המשכילים שבין הקוראים בהקשר של הזיקה למסורת הרציונליסטית והאסטרולוגית. הרמב"ן רואה בפירושו לתורה אמצעי להעמיד אלטרנטיבה רחבה לעולמו של ראב"ע, שעמו הוא מצוי בשיג ושיח מתמיד.

הוויכוחים הכפויים עם הנצרות והעלייה לארץ ישראל

בעוד הרמב"ן עסוק בכתיבת פירושו לתורה, קרוב לגיל שיבה, והוא מבקש לשבת בשלווה באוהלה של תורה – נתרגשו ובאו זמנים קשים וסוערים.

למרות שכפי שצוין לעיל שהמלך יעקב הראשון היה מלך של חסד, לפי מושגי הימים ההם, ואף הייתה לו מערכת יחסים אישית עם הרמב"ן לו רחש כבוד רב – יחד עם זאת היה האיש אדוק מאוד בדתו הנוצרית, ומתוך כך: נתון למרות ולהשפעת אנשי הכמורה. כך יצא שהסכים להצעתם לזמן את גדול היהודים להיכל המלך בברצלונה, כדי להתווכח בענייני אמונה כנגד יהודי מומר.

לא הייתה זו פגישתו הראשונה עם אותו מומר, שלפי אחת המסורות לא היה אלא תלמידו לשעבר בשם אבנר, אך כאמור הפעם נקבע הוויכוח להיות בהיכלו של המלך. ב-20 ביולי 1264 החל הוויכוח, שנמשך ארבעה ימים. הרמב"ן כתב לאחר מכן תיעוד יסודי של הוויכח (נדפס בספר כתבי הרמב"ן, בהוצאת מוסד הרב קוק, ח"א עמ' שב ואילך).

אף כי נקבע מלכתחילה שהוויכוח יתנהל מול אותו מומר, הרי שבפועל היה זה וויכוח שהתנהל גם מול המלך ואנשי הכמורה, "ההגמון וכל הגלחים וחכמי הצעירים והדורשים" שעמדו לימינו של המומר, ובמיוחד ראש המיסדר הדומיניקני והנזיר.

הוויכוח הסתיים בעודו בעיצומו, מתוך חשש שקנאים נוצרים יתנפלו על היהודים בעקבות דבריו של הרמב"ן. בכתביו מעיד הרמב"ן: "אחרי כן בו ביום עמדתי לפני אדוני המלך, ואמר ישאר הויכוח באשר הוא שם, כי לא ראיתי אדם שאין הדין עמו שטען אותו כאשר עשיתי" [=המלך אמר שמעולם הוא לא ראה אדם שאיננו צודק ויחד עם זאת מרצה את טיעוניו בצורה יפה כל כך כמו הרמב"ן].

הרמב"ן נשאר בברצלונה עוד שבוע. כי שמע "בחצר המלך כי רצון המלך והדורשים לבוא בבית הכנסת ביום השבת. ונתעכבתי בעיר שמונה ימים. ובבואם שמה לשבת הבאה עניתי לאדוננו המלך כהוגן כראוי... למחר עמדתי לפני אדוננו המלך ואמר לי: שוב לעירך לחיים ולשלום, ונתן לי שלוש מאות דינרים".

למרות אות סיום מכובד זה לוויכוח, היו תוצאותיו מכאיבות לרמב"ן. הסיבה המרכזית לכך הייתה השמועה שהנוצרים החלו להפיץ כאילו נחל הרמב"ן כישלון חרוץ בוויכוח. כדי להזים את השמועה הלא נכונה הזאת, פירסם הרמב"ן סיכום כתוב מהדין-ודברים בוויכוח. אקט זה עורר את חמתם של הנזירים הדומיניקים שרתחו מרוב כעס וביקשו לגמול לרמב"ן על המעשה הזה.

לנוכח החרפת ההתלהמות והסתה נגדו, החליט הרמב"ן לממש את חלומו הישן – לעלות לארץ הקודש, וכך בסוף אותו קיץ, ביום ט' אלול שנת ה' אלפים כ"ז (1 בספטמבר 1267) – עמדו רגלי הרמב"ן בשערי ירושלים.

בהכנת פרק זה נעזרתי ב: הרב ח"ד שעוועל: הרמב"ן; הספרות הפרשנית לתלמוד, ח"ב, פ"א; על דרך האמת – הרמב"ן ויצירתה של מסורת.