בפרשת וארא מסופר על מופע די משעשע, שהצופים בו לא שילמו על כרטיס הכניסה... היה זה כאשר משה ואהרן באים לפני פרעה ומספרים לו על כך שה' שלח אותם להורות לו על שחרור בני ישראל. פרעה מבקש סימן שהם אכן רציניים, ואז "וישלך אהרן את מטהו לפני פרעה ולפני עבדיו ויהי לתנין" (=נחש).

פרעה לא איבד עשתונות, וקרא לחכמי מצרים ולמכשפים – "חרטומי מצרים" – והם הצליחו לעשות את אותו הדבר: "וישליכו איש מטהו, ויהיו לתנינים" (=נחשים). ציירו לעצמכם את הנחש שנוצר ממטהו של אהרן, עומד מול הנחשים שבאו כתוצר של המטות המצריים.

וכאן הגיעה ההפתעה הגדולה: "ויבלע מטה אהרן את מטותם".

במבט ראשון נראה שהנחש של אהרן פשוט בלע את הנחשים האחרים. אבל הפרשן רש"י מסב את תשומת לבנו לעובדה שהפסוק לא אומר "ויבלע נחש אהרן" אלא "ויבלע מטה אהרן", ומכך אנו מבינים שקודם כל מקל אהרן שב להיות מקל, ולאחר-מכן הוא שב ובלע את האחרים.

אז מטהו של אהרן היה לנחש ואז שב והפך למקל. אבל מה קרה ליתר המקלות? האם מטהו של אהרן בלע מקלות או נחשים?

בענין זה יש חילוקי דעות בין המפרשים המאוחרים יותר (אלו שבאו כמה מאות שנים לאחר רש"י): גישה אחת היא, כי אכן גם המטות המצריים חזרו להיות מטות; גישה שניה סוברת, כי הם נשארו נחשים; והגישה השלישית גורסת, כי בכוונה תחילה לא התייחס רש"י לפרט זה, משום שזה באמת לא משנה – כך או כך, הנס היה מספיק גדול ועוצמתי.

מקל שלא אוכל מקלות לא כשרים...

הנה עוד פרטים מעניינים הקשורים בנס המקלות והנחשים.

במדרש תנחומא נאמר שאחד מהניסים היו למרות שהיו שם הרבה מטות, ומטה אהרן בלע אותם, בכל זאת "לא נעבה יותר ממה שהיה". המטה לא 'השמין' כתוצאה מהמטות המצריים שנבלעו בו.

גם העובדה שהיה זה אהרן ולא משה שהשליך את מטהו לפני פרעה, זוכה להסברים שונים. הרבי מליובאוויטש (מובא בספר "שיחות קודש", פרשת וארא, תשל"ד) מסביר זאת כך: לו משה, שהיה נעלה בדרגתו הרוחנית מאהרן, היה זה שמשליך את המטה, היו החרטומים טוענים שאהרן לא מסוגל לבצע נס שכזה.

בספר הזוהר (חלק ב כח, א) מוצאים אנו הסבר נוסף: מטהו של משה היה קדוש במיוחד, עד כדי כך שהוא נקרא "מטה האלקים" (שמות ד, כ). על כן, לא ראוי שהוא יבלע אל תוכו את המטות הטמאים של מצרים, דבר העלול לפגום בקדושתו.

לפעמים צריכים לבלוע, אבל בעדינות...

באחת משיחותיו של הרבי מליובאוויטש (לקוטי שיחות חלק כו וארא ב'), הרבי מסיק מסר חשוב לחיים מכל העובדות שהוזכרו כאן: 1) המופת בוצע דווקא במטה אהרן. 2) בטרם הוא בלע את המטות האחרים, הוא שב להיות מקל. 2) הוא לא 'השמין' כתוצאה מהבליעה.

בכל סיפורי התורה יש מסר נצחי. גם הסיפור שלנו, מלבד התרחשותו פשוטו כמשמעו לפני יותר משלושת אלפים שנה, נועד להורות לנו את הדרך הנכונה בחיינו.

ובכן, בדרך כלל יהודי מתבקש להאיר פנים, לחייך ולקבל יפה את הסובבים אותו. הדוגמא המופתית להנהגה זו של אהבה ומאור פנים לכל אחד נלמדת מאהרן, שהיה סמל של אהבה ושלום, וכדברי חז"ל: "הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".

אולם יש מקרים יוצאים מן הכלל, שבהם אין ברירה וצריך להפעיל את היד הקשה; לפעמים זהו תלמיד סורר שמהווה מטרד לכל חבריו, לעתים מדובר באחד השכנים שמעכיר את האוירה כולה וגורם נזק לסביבתו, ועוד מקרים כגון אלו – שבהם אין מנוס אלא מ'לבלוע' אותו, כלומר: להשתיק אותו ולא לתת לו להמשיך בהתנהגותו העצמאית חסרת הגבולות.

זהו איפוא המסר הכללי הנלמד ממופת הבליעה – "ויבלע מטה אהרן את מטותם": כשיש גורם מסוכן שלא מבין בדרך הטובה, צריך לעבור לדרך הפחות נעימה ולהראות לו מי הוא 'בעל הבית'. וכאן חשוב לזכור את שלושת הפרטים שהיו אז:

1) הקב"ה שלח למטרה זו דוקא את אהרן, סמל האהבה והשלום. ובחיים: כשבאים 'לטפל' במישהו, יש לעשות זאת דוקא באמצעות אדם שידוע כמלא אהבה וטוב לב, שעליו אפשר לסמוך כי הוא יעשה את ה'טיפול' הדרוש במינון המדוייק – ולא יוסיף כאב מיותר מתוך רוע לב.

2) יש לעשות זאת בענייניות ובקור רוח, כמו מקל יבש שבולע, שאיש לא יחשוד בו ברגשות רוגז ונקם. לכן הקפיד המטה של אהרן לבלוע את המצריים בתור 'מטה' - ולא בתור 'נחש' שטורף את קרבנו מתוך רגש חם של כעס.

3) בדרך כלל כשיהודי עושה מצוה היא צריכה למלא את לבו בתחושה טובה ובסיפוק. אולם כשמדובר על 'בליעה' של יהודי אחר – נכון שלפעמים אין ברירה וצריך לעשות זאת, אך אין לאדם ה'בולע' להתמלא ברגש של סיפוק, הנאה ותחושת עליונות, על חשבון מצוקת ה'נבלע'. לכן מקפידים לציין שהמטה של אהרן לא 'השמין מנחת' לנוכח העובדה שהוא בלע את המטות של חרטומי מצרים, אלא המשיך הלאה במצבו הטבעי, כאילו לא קרה דבר.