שמו של משה לא מופיע בפרשת השבוע, אף שהוא נזכר בה. הסיבה לכך היא שכאשר בני ישראל עשו את עגל הזהב, משה ביקש מאלוקים שאם הוא לא מוכן לסלוח לבני ישראל, אזי עליו למחותו מן "הספר שלו". אף שאלוקים סלח לבני ישראל, הרי העובדה ששמו של משה נעדר מן הפרשה מהווה התגשמות מילותיו של האדם הצדיק ורב העוצמה הזה.

המחבר "בעל הטורים" מצביע על כך שאמנם שמו האמיתי של משה לא מופיע, אך משה עצמו בהחלט קיים ונוכח בפרשה. למעשה, הפרשה כולה עוסקת במשה! כאשר אלוקים פתח ואמר "ואתה תצווה" הוא דיבר אל משה, וכך הפרשה כולה.

שמו של אדם לא משקף את עצמיותו. אנשים אחרים משתמשים בשם או במילת תואר המיוחסת לאדם מסוים כדי להתייחס לאותו אדם. אולם העצמיות הפנימית, מהותו של האדם, הינה מעבר לכל תיאור ומגבלה.

המילה "אתה" בפתיחת פרשה זו מתייחסת לעצמיותו הממשית והפנימית של הנושא שלה, בניגוד לשמו של אדם, שהוא רק "ידית" שבעזרתה ניתן לפתוח את הדלת ולהגיע לעצמיותו האמיתית. פירוש הדבר הוא, שאף ששמו אינו מופיע, הרי משה בבסיסו של דבר נוכח והווה בפרשה שלנו יותר מאשר אילו היו מזכירים את שמו והוא היה מוגבל לתיאור ששמו נותן ביחס אליו.

כיוון שמשה היה מוכן לוותר למען בני עמו על הזכרת שמו בתורה, היה מגיע לו שעצמיותו המהותית – אותה רמת עצמיות שלא ניתן לתפוס אותה בעזרת שום שם או תיאור – תיכלל בתורה. רמה זו של עצמיותו של משה, היא שבאה לביטוי על ידי נוכחותו "חסרת השם" בפרשת השבוע הנוכחי.

לכולנו יש נטייה להדביק תוויות תוויות על עצמנו ועל זולתנו. פלוני אלמוני הוא כזה וכזה. שם מעניק רק צוהר מוגבל למהותו האמיתית של האדם. בכל אחד מאיתנו קיימת מהות בסיסית שעולה על כל המגבלות. כשאנו חדלים מלנסות להדביק תוויות איש על רעהו ומתמקדים במה שקיים עמוק בפנים, במהות, אזי אנו נוכחים לראות שבעצם איננו כה שונים זה מזה, והרבה יותר קל אז להסתדר ולחיות בשלום עם זולתנו.