כבר מגיל צעיר מאוד התרגלתי לכך שכשואלים אותי לשמי, תמיד תמיד אצטרך לחזור על התשובה לפחות פעמיים ועוד להוסיף אחרי זה הסבר... "מה? איך אמרת? מנדי? מה זה מנדי?". כילד הרגשתי כאילו למישהו לא הספיקה כנראה החריגות של המראה הדתי שלי בסביבה הכללית ודאג להצמיד לי שם כזה שיוודא את חריגותי באופן סופי. השם מנדי בהחלט עשה את העבודה. עבור רוב חברי בשכונה התל אביבית ה'מנדי' האחרון שהיה בסביבה הוא מאמן כדורגל הונגרי כלשהו, ואילו מנדי כשם חיבה וקיצור של השם מנחם מענדל – שמו של הרבי מליובאוויטש, היה ממש עוף מוזר. ואם זה לא מספיק, תוסיפו גם את העובדה שהתברכתי באחות ששמה 'מינדי', ותבינו את גודל הבלאגן.
זה לא רק אני, הרבה מאוד ילדים וילדות דתיים התברכו בשמות המזכים אותם בהרמת גבה, והבעת תמיהה. כל כך הרבה פעמים נדרשתי להסביר את פשר השם 'מושקא' שנושאת ביתי הבכורה, שאני כבר ממלמל אותו בעל פה (היא נקראת כך על שם אשתו של הרבי, הרבנית חי'ה מושקא עליה השלום, למקרה ששאלתם).
בדיחה חבדי"ת עתיקה מספרת שאם תכנס לכיתה בבית ספר חבד"י לבנים ותקרא ל'מנדי' חצי כיתה תקום, כך גם יקרה כשתכנס לבית ספר חב" לבנות ותקרא ל'מושקא'. היום אני יודע שאותה תופעה בדיוק תתרחש כשתכנס לגן בצפון תל אביב ותקרא לרומי או להילי.
ככה זה עם שמות, כל אחד אוהב לחשוב שהשם שלו הוא "הו כה מקורי ומיוחד" אבל בעצם בסופו של דבר לכל קהילה מוגדרת יש את אותם שמות פופולריים רווחים המתחלפים בה מעת לעת, כך שבסופו של דבר לכולם קוראים פחות או יותר אותו דבר.
למרות זאת, לטעמי לפחות, יש משהו מיוחד בנוהג הדתי להעניק שמות אך ורק מתוך ארסנל מצומצם המורכב משמותיהם של רבנים ומנהיגים רוחניים חשובים מן העבר, ומשמותיהם של אבות המשפחה.
ואני לא מתכוון רק למסר העולה מכך, מסר של גאווה בזהות הייחודית שלנו, והזדהות עם השורשים התרבותיים והמשפחתיים שלנו, וגם לא רק להצהרה המקופלת בנוהג זה המצהירה על התפיסה השמרנית שלנו ועל הקדושה היתירה שאנו מייחסים לדורות עבורו. ואפילו לא בגלל אותו מאמר חז"ל מפורסם האומר "בזכות שלושה דברים נגאלו אבותינו ממצרים, בזכות שלא שינו את שמם לבושם ולשונם". יש בזה עוד משהו:
השבוע ציינה משפחתי המורחבת את יום הזיכרון העשירי לפטירתה של סבתי המנוחה, אם אימי. שרה רעלקא היה שמה. היא אמנם נפטרה רק לפני עשור, אבל כבר השנה קבלנו למזכרת את תמונתה המעוטרת בתמונותיהן של לא פחות משלושים ושלוש נכדות ונינות מחייכות הנושאות בגאווה את השם המיוחד הזה – שרה רעלקא...
הנתון המדהים הזה של שלושים ושלוש נכדות ונינות הנושאות את שמה, מלמד לא רק על גודלה העצום של המשפחה שהסבתא שהגיעה כפליטה בודדה ממלחמת העולם השנייה זכתה להקים פה בארץ ישראל, אלא גם ממחיש יותר מכל מהו כוחה של אישה אחת, אימא יהודייה, נחושה תקיפה ובעיקר מאמינה, שבעשר אצבעות עמלה חרשה ונטעה את הגרעין שהוליד את האילן המשפחתי המסועף והמפואר הזה, המניב כל הרבה פירות משובחים שרק ראוי ומתבקש שיקראו על שמה.
כתוב תגובה