בית המקדש בירושלים היה בכל דור ודור מוקד מרכזי בתודעה היהודית. זה המקום שבו העולם והא-ל נפגשים באופן כמעט מוחשי. התורה מתארת בפרוטרוט את אב הטיפוס של המקדש, הוא המשכן הנייד שנבנה על ידי משה רבנו ובני ישראל במדבר סיני.

פרשת השבוע שעבר, פרשת תרומה, מתארת כיצד יש לבנות את המשכן. התורה מתארת את החצר, בה עמד מזבח מזבח נחושת להקרבת קרבנות. לאחר מכן מתואר המשכן עצמו, עשוי עצי ארז מצופים זהב ומכוסה ביריעות בדים עדינים. פרשת השבוע שעבר תיארה גם את רוב תשמישי הקדושה שאותם היו צריכים לשים במשכן הפנימי: ארון הקודש המוזהב שהכיל את לוחות הברית; שולחן הזהב; מנורת שבעת הקנים המוזהבת. אולם אובייקט אחד חשוב לא הוזכר, כפי שנראה בהמשך.

בפרשת השבוע, תצוה, מפרטת התורה את פריטי לבושם של הכהנים, עורכי הטקסים במשכן: אהרון ובניו. לאחר מכן היא מתארת כיצד המשכן והכהנים עצמם היו מתקדשים באמצעות משיחת שמן וכיצד יתחילו העבודות במשכן.

בסוף הפרשה מתואר פריט אחד אחרון. זהו מזבח הזהב, עליו הקריבו הכהנים קטורת פעמיים ביום, בבוקר ואחה"צ. מזבח הזהב היה ממוקם במשכן הפנימי, ליד מנורת הזהב.

חכמינו שואלים: מדוע חלק חשוב זה של המשכן הושאר לסוף הפרשה? האם לא היה מתאים יותר לספר על המזבח, ליד כל שאר פריטי המשכן – הארון, המנורה, השולחן...?

אחת התשובות לשאלה זו: מזבח הזהב נכתב בסוף משום שהוא מבטא את תכלית המשכן כולו. זהו השיא.

העבודה ליד המזבח הייתה טקס של יחיד. עבודות המשכן האחרות היו ציבוריות. התלמוד הירושלמי (יומא ה', ב') אומר, שכאשר הכהן נכנס למשכן להקריב קטורת על מזבח הזהב, איש לא היה שם מלבדו.

הדבר מדגיש את המימד האישי והפרטי בקיום המצוות. בשל החום החברתי שהחיים היהודיים מספקים לנו, אנו שוכחים לעיתים את השמחה וההגשמה שהיהדות יכולה לתת לנו כאנשים פרטיים. כל מצווה מהווה קשר אישי עם השם.

אנחנו יכולים לקיים את המצווה לבדנו או עם קבוצה של אנשים. בכל זאת תמיד יש את המימד האישי, האינטימי. הפרשה מתמקדת במזבח הזהב כדי להזכיר לנו, שעל ידי החיים היהודיים היומיומיים, כל אדם יכול להיכנס לאווירה הנעימה של המשכן ולהקריב קטורת להשם.