"ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד".

שמן זה נועד למנורה שהאירה את המשכן ואחרי כן את שני בתי המקדש בירושלים. בתלמוד נותנים את הדעת לכך שכתוב "ויקחו אליך" במקום "ויקחו אלי". חז"ל מפרשים זאת כך: ה' אינו זקוק לאור המנורה. המנורה נועדה לתועלתו של האדם.

לעיתים קרובות, מטרת המצוות, ולמעשה האופי הבסיסי של היהדות, אינם מובנים כראוי. מטרת התפילה, למשל, אינה כדי שנוכל לשטח את דרישותינו ובקשותינו לאלוקים עסוק, ולא על מנת להתחנף או לרצות א-ל זועם ומהיר חמה (כפי שלעיתים טוענים אנשים האמורים לדעת טוב יותר). ביצוע המצוות ביהדות אינו מיועד לפייס ולגרום סיפוק לבורא, כאילו הוא רעב לחנופה. כמו כן כאשר אנו עוברים על הוראות התורה – אין זה מפחית מערכו של נותן התורה.

אנו מתפללים שלוש פעמים ביום כדי להזכיר לנו שיש כוח עליון גבוה מאיתנו, ולחזק את תלותנו ואמונתנו בו. אנו מקיימים את מצוות השם כדי שנוכל לשרת מטרה נעלה יותר מאשר תענוג וסיפוק עצמי.

האם יש מישהו שיכול לומר שהוא לא יהיה אדם טוב יותר ויהודי טוב יותר לו היה מתחיל ומסיים את יומו בתפילה? האם יוכל מישהו להכחיש את קיומה של תמורה אישית מיידית בדמות השבת הקלאסית המאופיינת בסעודות שבת חמות, לימוד, תפילה וחופש לנשמה מן ההפרעות והבעיות היומיומיות?

מכל התורה, המנורה נבחרה לתת אור והדרכה לאדם, לתת לו כיוון ומטרה בחייו. המרוויח הסופי והמוחלט של התורה והמצוות אינו הבורא, אלא הגברים והנשים המקיימים אותן.