פרשת שבוע זה – פרשת תצווה כוללת הבחנה מפוקפקת לכאורה. זהו המקום היחיד בתורה – למן רגע הולדתו של משה ועד למותו – ששמו של משה לא נזכר בו. המילים הפותחות הן "ואתה תצווה". ה"אתה" הוא משה ואלוקים אומר לו כיצד להנהיג את בני העם היהודי. אולם בפסוק כתוב רק "אתה" – לא מופיע כל שם. שמו של משה לא מופיע.

מדוע?

יש המפרשים שיום מותו של משה, ז' באדר, חל כמעט תמיד בשבוע זה, והיעדרו של השם הוא סמל הולם לפטירתו מן העולם. אחרים מציעים שהדבר הוא תוצאה של דברים שאמר משה בעצמו. האם זוכרים אתם את פרשת עגל הזהב? בני ישראל חטאו ואלוקים ביקש למחות אותם מעל האדמה ולהקים את העם היהודי מצאצאיו של משה. משה הגן בפני הבורא הכל-יכול על העדר שסטה מן הדרך וטען כי מגיעה להם סליחה ומחילה. ומה אם אלוקים לא ירצה, חלילה, לסלוח להם? ובכן, משה השתמש בהקשר זה בביטוי מאוד חריף: "מחני נא מספרך" – מחק אותי מן הספר שכתבת! משה עצמו אמר כי אם האלוקים לא יסלח לעמו, עליו למחוק את שמו מן התורה. לפיכך, למרות שבסופו של דבר סלח להם האלוקים, הרי מילותיו של צדיק הן נצחיות ומטביעות את חותמן לעד. השפעתן של מילים אלו הייתה, אם כן, שבמקום כלשהו בספר – בספר התורה – שמו יימחק. משה ייעדר מן המקום שבו היה עליו בעצם להופיע. כך ארע שבשבוע שבו אנו זוכרים את פטירתו של משה לעולמו, שמו לא מופיע.

כך מפרשים פרשנים רבים. אולם אופייני הדבר, שהפרשנים החסידיים, המשקפים את הממד הפנימי של התורה, הולכים צעד אחד הלאה – צעד שגם מוביל אותנו עמוק יותר. הם שואלים את השאלה: מהו בעצם שם? מי זקוק בכלל לשם? האם אדם זקוק לשם למען עצמו? – לא ממש, שכן כל אדם הרי יודע מי הוא. כך שהשם חיוני למעשה רק כאמצעי תקשורת, כדי שאנשים אחרים יוכלו למשוך את תשומת לבו, כלומר, הוא נחוץ ככלי שבעזרתו יכולים אחרים לתאר אדם מסוים. אולם כל זה נמצא מחוץ לאדם עצמו ומהווה דבר חיצוני שאינו זהותו הפנימית האמיתית של אותו אדם. שמו של אדם הוא דבר משני ביחס לתמצית מהותו של האדם, שהוא תמיד אינדיבידואל ייחודי. מהותו של כל אדם – מיהו האדם באמת – היא מהות שנמצאת מעבר לכל שם ולכל תואר.

אם כך, מדוע לא נזכר שמו של משה? – משום שהוא אמר "מחני" במעמד עגל הזהב? מפני שהוא דיבר אל אלוקים בחוצפה? אתם סבורים שזה עונש? – לדברי הרבי מלובאוויטש, כלל וכלל לא. ההפך הוא הנכון. זה היה אולי הרגע הגדול ביותר בחייו של הגדול שבמנהיגינו הרוחניים.

מה הייתה שעתו היפה ביותר של משה? קבלת התורה? הוצאת בני ישראל ממצרים? קריעת ים סוף? האם תידהמו אם אספר לכם שלא הייתה זו אף אחת מאלה? אכן, הרגע היפה, הזוהר והנשגב ביותר של משה עלי אדמות היה הרגע שבו עמד בפני אלוקים והתחנן לשלום אנשיו, ניצב בעוז ונלחם על קבלת מחילה עבורם. שעתו המבריקה והזוהרת ביותר הייתה השעה שבה סיכן את חייו שלו ואת עתידו, ואמר: "אלוקים, אם הם ילכו, אלך אף אני! אם תסרב לסלוח לחוטאים אלו, אזי מחה את שמי מתורתך הקדושה!". היה זה בזכות מחויבותו המוחלטת של משה כלפי בני עמו שהרועה הנאמן הצליח להציל את עדרו מהכחדה, ואלוקים עצמו היה שבע רצון מן המילים שבהן השתמש הרועה הנבחר שלו, ונעתר לתחינתו.

לפיכך, אנו רואים שהיעדר שמו של משה מפרשת השבוע אינה דבר שלילי. בדיוק להיפך. היא נושאת בחובה ברכה עמוקה. שמו של משה לא נכתב כאן, אלא כתוב "ואתה". השם הוא רק שם, אבל כאן אלוקים מדבר אל משה ישירות, בגוף שני. אתה. וה"אתה" מייצג משהו עמוק בהרבה מסתם שם. זהו ה"אתה" המסמל את מהותו הרוחנית של משה. ומהי מהות זו? זוהי מחויבותו האיתנה לבני עמו, יהא אשר יהא – אפילו אם יהיה זה על חשבונו. הרועה הנאמן – בתיאור זה חיה נשמתו של משה, מהותו ותמציתו. ה"אתה" המוביל אל מעבר ליסוד השטחי ואל מעבר למה שעשוי להיות גלום בשם כלשהו. ה"אתה" כאן מייצג את הגרעין העמוק ביותר של נשמתו, עמוק יותר ממה שפנייה או תיאור מפורט כלשהם היו מסוגלים לייצג.

אמנם שמו של משה נעדר, אולם נוכחותו הרוחנית מורגשת בדרך ששום שם לא היה מסוגל אי פעם לעשות לה צדק. מי ייתן שכל מנהיגינו ייקחו את הדבר לתשומת לבם וישאבו מזה השראה להגשמת ייעודם.