הייתה זו נסיעה ארוכה ומשעממת. המשפחה נסעה לבקר דוד שגר ברובע מרוחק של לונדון ואיכשהו, לקח זמן רב להגיע חזרה הביתה. ירד גשם זלעפות והם בקושי יכלו לראות מבעד לחלונות המכונית. אבא נהג במצב-רוח קודר כשהוא רוטן מדי פעם כמה מלים לאמא שישבה לצדו.

"מתי כבר נגיע הביתה?" שאל דני בפעם העשרים ממקומו שבאחורי המכונית.

"בואו נשחק את המשחק "אני רואה בעיני הקטנה" השיבה האמא מקידמת המכונית. "כל אחד בתורו יאמר "אני רואה בעיני הקטנה משהו שמתחיל ב...." ועל השני לנחש מה הוא רואה".

"טוב", אמר דני. "אני רואה בעיני הקטנה משהו שמתחיל ב-ג'".

"גשם", אמרה מרים.

"נכון!" אמר דני. "תורך!"

"אני רואה בעיני הקטנה משהו שמתחיל ב-מ'".

דני חשב קצת ואז אמר, "מרים".

"לא", אמרה אחותו. "בעצם, זה לא משהו שאני רואה כאן, אלא אני רואה אותו בדמיון שלי. זה בפרשת השבוע".

"אבל זאת רמאות! זה לא חלק מהמשחק!" אמר דני.

"בוא נגיד שמותר", אמרה מרים בנימה משכנעת.

"טוב", אמר דני, נכנע למשאלתה. "מנורת קנים".

"נכון", אמרה מרים. "טוב מאוד".

"אני לא חושב שבפרשת השבוע כתוב על המנורה", אמר דני. "זה היה בפרשת השבוע שעבר".

"כן כתוב, בהתחלה. כתוב שצריך להדליק את המנורה בשמן זית זך".

"נכון", אמרה אמם. "גם בתחילת הפרשה וגם בסוף הפרשה כתוב על הדלקת המנורה".

"דני, מה אתה רואה כשאתה מביט במנורה"? שאל אביהם.

"היא עשויה זהב, בעלת שבעה קנים. הכהן נהג להדליק את הנרות כל ערב, והם זרחו באור יקרות עד הבוקר".

"אתה יודע", אמרה מרים, "המורה שלי אמרה שעם ישראל הוא בדיוק כמו המנורה. יש שבעה נרות, כולם דולקים, ויש כל מיני סוגי אנשים. יש כאלה שהם נחמדים ואחרים קשוחים יותר. יש כאלה שתמיד רוצים לנצח במשחק ואחרים ענווים מאוד. אבל כל הסוגים מחוברים יחדיו, כמו שבעת הקנים של מנורת הזהב".

"שונים אבל מחוברים", אמר דני, "זה נשמע רעיון טוב".

"ויש אנשים שהגיעו סוף סוף הביתה, תודה לא-ל", אמר אביהם והחנה את המכונית.

"תודה שהסעת אותנו הביתה בגשם הנוראי הזה", אמרה אמם. "ותודה לכם, מרים ודני, על שהפכתם את הנסיעה למעניינת בשיחתכם על המנורה".

בעודם ממהרים לביתם בגשם השוטף, אמר דני שוב, בחיוך: "שונים, אבל מחוברים יחדיו. זה רעיון טוב מאוד!"