אגלי זיעה נטפו ממצחו. הוא כבר פרץ עשרות כספות ומעולם לא חשש מפני מנעולים מסובכים. דרושות לו רק כמה דקות כדי לפרוץ את המנעול. אלא שהפעם, בדיוק ברגע הדרמטי, נשמעו רעשים מכיוון הדלת הראשית. באותו רגע, בקעה ממעמקי ליבו תפילה חרישית: "ריבונו של עולם, אנא, עזור לי שהגניבה תעבור בשלום".

התסריט הזה, שמקורו בתלמוד, מגלם פרדוכס קיצוני: אם האדם מאמין באלוקים כיצד הוא גונב; ואם הוא גונב ואינו מאמין, מדוע הוא מתפלל לבורא העולם?

ובכן, כדאי שתכירו את 'תסמונת הגנב'. אנשים הסובלים מהתסמונת הזו, מאמינים בבורא העולם בכל ליבם, אבל האמונה אינה מופנמת בתודעה שלהם. וכשהיא לא מופנמת היא גם לא ממש מחייבת.

החדשות הרעות הן שכל אחד יכול ללקות בגרסה המעודנת של תסמונת הגנב. אדם המאמין שהפרנסה מאת ה', ויחד עם זאת שקוע במסחר מעל ומעבר, גם על חשבון זמני התפילה והלימוד – לוקה ב'תסמונת הגנב'; אדם שבפתח ביתו יש מזוזה, ובתוך הבית נעשים דברים המנוגדים להלכה – נדבק אף הוא באותה תסמונת.

למעשה, מדובר בתסמונת עתיקת יומין. כאשר בני ישראל שהו במדבר סיני הייתה להם נקודת אמונה בסיסית, שהרי הם ראו במו-עיניהם את כוחו של ה'. למרות זאת האמונה לא הופנמה, ופעם אחר פעם הם באו למשה בתלונות המבטאות חוסר באמונה.

החדשות הטובות הן שנמצאה התרופה. השבוע, בתאריך ז' אדר, אנו מציינים את יום הולדתו והסתלקותו של משה רבינו. הזוהר מגדיר את תפקידו של משה כמי שאמור "להזין את האמונה", כלומר, להביא לכך שהאמונה תופנם ותתעכל בתודעה. ואכן, משה החדיר בעם את האמונה יום-יום, שעה-שעה.

משה היה הראשון, אך לא האחרון. בשבוע הקרוב נקרא את מגילת אסתר, ונפגוש בדמותו של מרדכי היהודי, עליו נאמר "מרדכי בדורו כמשה בדורו". גם מרדכי, כמשה, השקיע רבות בהחדרת האמונה בעם. הוא כינס אלפי ילדים ולמד עמם תורה, וכן עודד וחיזק את בני דורו לעמוד במסירות נפש אל מול גזירת המן.

למעשה, הזוהר קובע כי בכל דור קיים 'משה רבינו', המנהיג הרוחני של הדור, שתפקידו לחזק ולהפנים את האמונה של בני דורו. זו אחת הסיבות לחשיבות המיוחדת שיש לכך שכל אדם יהיה קשור לצדיקי דורו.

וכשהנשמה לצדיק מתחברת, התסמונת חולפת-עוברת.