הוא זורם ברכות ובשקט על פני קרקעית חלקה ללא מכשולים. איזו עוצמה קיימת במים הללו? אומרים שמים שקטים חודרים עמוק. אבל כשאנו מביטים על הנחל הקטן והציורי, איננו רואים זאת...

הניחו סכר על המים השלווים. חומת אבנים כבדות, חתומות בטיט, מבוצרות בסוללות עץ. הביטו במים המצטברים הלוחצים על הסכר; הביטו בחמת זעפם הגוברת, באנרגיות האצורות בהם. הביטו בנחל הציורי הקטן כשהוא פורץ את גבולותיו, מועך את הטיט לאבק, גורס לשבבים את קרשי העץ, מפזר את האבנים.

הביטו היטב. המים הסוערים גוררים את האבנים, מקפיצים אותם לאורך קרקעית הנהר כמו אינספור כדורי גומי קטנים. האבנים שוב צוברות תאוצה משלהן: הסכר חבר יחד עם הנהר, התמזג עמו ויחדיו הם הפכו למפולת כבירה של מים וסלעים. האבנים הכבדות מן המים דוחפות את הנהר ומגבירות את עוצמתו הפראית.

אתגר והזדמנות

מנשה ואפרים: היחידים מנכדיו של יעקב שנולדו בארץ נוכרייה, בארץ מצרים המושחתת והמנוכרת. עם זאת, סבא יעקב מרגיש קירבה מיוחדת אליהם. כפי שהוא אמר ליוסף, "ועתה שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים עד בואי אליך מצרימה לי הם, אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי" (בראשית מח, ה).

כיוון שהם נולדו במצרים, "לי הם."

כשהוא שוהה בארץ הקודש, יעקב נמשל לנחל שקט: כוחותיו חבויים, הפוטנציאל שלו עדיין לא נחשף. יוסף הוא יעקב במצרים – יעקב שהקימו בו סכר, שכנותו ויושרו עוברים מבחן, שכוחותיו עומדים בפני אתגר. בגלות מצרים מוליד יוסף את מנשה ואת אפרים.

מנשה ואפרים מייצגים את שני הדיבידנדים של הגלות: אתגר והזדמנות מיוחדת. כשיוסף העניק לבנו הבכור את השם מנשה (המסמל על כך שאלוקים גרם לו לשכוח את בית אביו), התייחס למאבקים בסביבה זרה, במצרים הנחושה למחות כל זכר לבית ולשורשים. במאבקו נגד שכחה ותלישות, חושף היהודי הנמצא בגלות את הפוטנציאל העמוק והחזק ביותר שלו. הוא מגלה מאגרי מחויבות ונחישות שאף פעם לא באו לביטוי בימיו כנחל שקט ושליו הזורם בלי כל הפרעה.

אך הגלות היא יותר מגורם ממריץ לפוטנציאל בלתי ממומש. זהו גם משאב. זהו סכר שצריך להתגבר עליו ולגייסו כבן ברית – מחסום אשר המסה שלו היא זו המאפשרת לנשמה להגיע אף ליותר מן המקסימום של יכולתה. לכן אחרי שמנשה הצליח לעמוד באתגר שהוצב בפניו – נולד אפרים. הוא קיבל את השם לסמל את העובדה ש"הפרני אלוקים בארץ עניי" (בראשית מא, נב). ארץ המצוקה עצמה הופכת לפורייה וליצרנית.

האח הצעיר

שנים רבות לאחר מכן, אחרי שיעקב ובניו הצטרפו ליוסף במצרים, מביא יוסף את שני בניו ליעקב כדי שיקבלו את ברכתו.

"וישלח ישראל את ימינו וישת על ראש אפרים והוא הצעיר ואת שמאלו על ראש מנשה.שיכל את ידיו כי מנשה הבכור. ...

ויאמר יוסף אל אביו, לא כן אבי. כי זה הבכור, שים ימינך על ראשו.

וימאן אביו ויאמר, ידעתי בני ידעתי – גם הוא יהיה לעם, וגם הוא יגדל. ואולם אחיו הקטון יגדל ממנו..." (בראשית מח, יד–יט).

מנשה הוא הבכור. ראשית צריכה הנשמה לצבור את משאביה שלה כדי להתעמת עם היעדר השורשים ועם שכחת הגלות. כשמדובר במשימה הראשונית של פריצת הסכר, יכול הנהר אך בקושי לגייס את כובד משקלן של האבנים שבו. הוא יכול רק להשתמש באתגר שאותו הן מייצגות כדי להתסיס ולמקד את האנרגיות הרדומות שלו עצמו.

אך אחיו הצעיר יותר גדול אף ממנו. שכן, תכלית המבחנים והמכשולים של החיים היא יותר מן האופטימיזציה של ההון הרוחני של האדם. אפרים מייצג את נפילת ההשקעה שלנו לתוך גשמיותה של מצרים: את הרווח המופק מיריב ההופך לבן-ברית, מסביבה בנלית ההופכת לעוצמה אלוקית.