פרשת השבוע מתארת פתיחת שלב חדש בהיסטוריית העם היהודי. יעקב, בניו ונכדיו – שבעים איש בסך הכל, מתגוררים בארץ העתידה להיקראות "ארץ ישראל". בשל רעב קשה, ולאחר הזמנת הבן האבוד – יוסף, המשפחה עוברת להתגורר במצרים.

היו לו ליעקב סיבות טובות לדאוג. האם משפחתו תוכל לשמור על זהותה היחודית, ולא להיעלם בתוך התרבות המצרית הרועשת? או, כיצד יתייחסו המצריים אל ה'עברים' המשונים, העובדים לא-ל בלתי נראה? כפי שאנו יודעים, מלך מצרים אכן שיעבד את בני-ישראל ועשה כמיטב יכולתו על-מנת להשמידם.

בדרך למצרים, התגלה ה' אל יעקב בחלום. "אל תירא מרדה מצרימה" הוא אמר לו. "אנכי ארד עמך". בנוסף הבטיח לו ה' שבסופו של דבר, ישובו היהודים אל ארץ מולדתם.

הבטחה זו נתנה ליעקב ולמשפחתו תחושה של כיוון ודרך בחיים. הם מעולם לא שכחו מהיכן הם באו, ולאן הם הולכים. לכן, אפילו כשעברו מאתיים שנה, כאשר ה' שלח מנהיג לגאול את העם הם זיהו אותו ונענו לקריאתו. ואכן ההבטחה התקיימה: היהודים יצאו ממצרים, חזרו לארץ הקודש, כבשו אותה ובנו את בית המקדש.

הסיפור רלבנטי לימינו. אנו, אלפי שנה לאחר מכן, נמצאים במצב דומה בו קל לאבד את הדרך ולשכוח על הכיוון. אבל גם אנו קיבלנו את הבטחתו של ה': אם רק נלך בדרך התורה, וניתן לשכינה משכן בלבנו, ביתינו וחיינו – הדבר ישפיע על העם היהודי כולו, ולמעשה על כל האנושות. הרעיון העומד מאחורי הבטחתו של ה' אומר, שאנו יכולים לשנות את העולם כולו!

זוהי ההבטחה האלוקית. כל היתר, תלוי בנו.