איזה מחיר היה לנדידת היהודים על הנשמה הלאומית שלנו? אלו תוצאות היו לזהות הרוחנית ולזהות התרבותית שלנו כתוצאה ממאות שנות נדודים ברחבי העולם, לרוב מתוך כורח ולא מתוך בחירה? ברור שהיו לכך השפעות דרמטיות רבות שניתן להבחין בהן. כיום, כשאנו נודדים מבחירה חופשית, שומה עלינו ללמוד את הלקחים מן ההיסטוריה שלנו.

בפרשת השבוע מסופר סיפור מפגשו המחודש של יוסף עם משפחתו אחרי כמה עשורי פרידה. יוסף הוא כעת מושל מצרים ושולח לקרוא לאביו יעקב ולשאר בני משפחתו, תוך הבטחה לפרנס את כולם ולכלכלם במשך שנות הרעב השורר באזור. יעקב, האב הקשיש, מסכים לרדת מצרימה, אך זקוק לאישור מגבוה. אלוקים אכן מעניק לו את העידוד הדרוש ואומר ליעקב לא לפחד מלרדת לארץ הפרעונים.

מדוע חשש יעקב וכיצד נתפוגגו חששותיו?

הפרשנים מציעים לכך מגוון של תשובות. הוא מיאן לעזוב את ארץ הקודש ואת הנוכחות האלוקית המיוחדת שבה. למצרים יצא מוניטין כארץ שבה החברה מושחתת מבחינה מוסרית. הוא חשש לאבד את ילדיו בתוך תרבות זרה. הוא היה כבר זקן ולא רצה להיקבר במצרים. אלוקים הרגיע את יעקב ביחס לכל חששותיו אלה, לפיכך הוא ירד למצרים, והשאר שייך להיסטוריה.

אך ישנו דבר-מה משמעותי במיוחד שהוא עשה בטרם עזב את ארצו. הוא שלח את יהודה כדי לייסד את בית הספר היהודי הראשון לילדיו. יעקב נקט אמצעי זהירות שלדעתו היה חיוני כדי למנוע כל התבוללות והיטמעות בארץ מצרים. כיצד יוכל לערוב להמשכיות העם היהודי ולהגן על נכדיו מבחינה רוחנית ומוסרית? לא קיימת דרך טובה ויעילה יותר מאשר חינוך יהודי. לכן נשלח יהודה כחיל חלוץ לכור ההיתוך רב האתגרים של מצרים.

כמה מסבינו וסבתותינו סירבו להזמנה לעזוב את מזרח אירופה במאה האחרונה, משום שאמריקה הייתה בעיניהם בבחינת "א טריפה מדינה" (הרשו לי לתרגם זאת בלשון עדינה כ"ארץ לא כשרה")? רבים, אני מבטיח לכם. הזיידע שלי, רבי יוחנן גורדון ז"ל, סירב אף לשקול עקירה לאמריקה בשנות ה-1930, אף שכבר היו לו שלושה אחים שעקרו לניו-יורק ועבדו שם כשוחטים. רק לאחר שהרבי הקודם מליובאוויטש הבטיח לו שילדיו יישארו נאמנים לתורה ולדרך החסידות ואף ילמדו בישיבה של הרבי (חלום רחוק באותם זמנים), הוא הסכים להגיש את בקשת ההגירה שלו. תודה לא-ל, חלומו התגשם. הרבי הגיע לניו יורק בשנת 1940 ומיד ייסד שם ישיבה ודודיי היו בין התלמידים הראשונים בה.

למרבה הצער, מוכרים לנו יותר מדי ילדים להורים אירופאים אדוקים שאמריקה לא היטיבה עם יהדותם. אדוקים בדתם ככל שהיו הוריהם, הרי הצעירים שנולדו באמריקה או גדלו בה מתחילת המאה ה-20 ועד לאמצעה, תכופות נסחפו על ידי התרבות הדומיננטית של כור ההיתוך הכביר. הם הפכו עד מהרה לאמריקניים תוך שהם נוטשים את ערכי הוריהם ומאמצים את התרבות הפופולארית של עולם חדש ומלא פיתויים. ההורים שהיו מסוגלים לפעול כנגד הנטייה החברתית רבת-העוצמה הזאת בדרך שיש בה תוכן ומשמעות – אלה היו יוצאי הדופן שבחבורה. מעטים ביניהם היו יצירתיים מספיק כדי להעביר בהצלחה את ערכי העולם הישן בתוך ההקשר של הסדר החברתי החדש.

מבחינה חברתית, מקצועית וכלכלית גם יחד, צעירים אלה הצליחו מאוד, ותוך דור אחד רכשו השכלה ונחלו הצלחה למרות היותם של הוריהם מהגרים שאינם יודעים קרוא וכתוב. אבל מבחינת ערכי היהדות? מבחינה זו, מעטים הצליחו לעשות את המעבר הזה בשלום. אלה שנשארו נאמנים לדרך החיים של אבותיהם היו לרוב אותם שהוריהם דאגו מספיק כדי לפעול בעניין הזה. מי שרד מבחינה יהודית, בסופו של דבר? רק הללו שהוריהם דאגו לתת לילדיהם חינוך יהודי משמעותי, הן בבית הספר והן בבית. לא היה זה קל, אבל הם היו הגיבורים והגיבורות מבחינה מוסרית, אלה שהחזיקו מעמד גם נוכח הסכנה שיושמו ללעג ולקלס בידי הרוב.

יעקב דאג במצרים, סבי דאג באירופה ואנחנו – שומה עלינו לדאוג כיום. כיוון שההיסטוריה הראתה לנו שאם לא נדאג מספיק כדי לתרגם את דאגותינו לפעולה, אזי התרבויות הרווחות סביבנו עשויות להקסים ולהפנט את ילדי ישראל. מי ייתן שלכולנו יהיה הכוח לעבוד למען השאיפות שיש לנו ביחס לילדינו ולוואי וכולנו נרווה הרבה נחת יהודי, עכשיו ובעתיד.