הקומוניסטים עלו לשלטון בזמן שנפתלי, המכונה בפי חבריו "תולצ'יק", עוד היה צעיר. אביו התייחס להתפתחויות בחשדנות ואמר לתולצ'יק ללמוד את מקצוע השחיטה. כדי לקבל את ההכשרה כשוחט היה על תולצ'יק לעמול זמן רב, והמשכורת עלובה. "תהיה שוחט", אמר לו אביו. "אם תהיה שוחט, תישאר יהודי".

תולצ'יק השוחט ואשתו גידלו את ילדיהם תחת השלטון הסובייטי. בשנות החמישים המוקדמות ברחו כולם – רובם עם דרכונים מזויפים – חוץ מבנם הגדול מאיר ומשפחתו שהלכה והתרחבה.

הבן השני, ברל, התחזה לבנה של הרבנית חנה שניאורסון, אמו של הרבי מליובאוויטש, ונמלט יחד אתה מרוסיה. כשהגיע לניו-יורק עבד בליטוש יהלומים, שמר על מעמדו כ"בנה" של הרבנית חנה (היו לו המפתחות לדירתה) ופיתח קשר חם עם בנה, הרבי מליובאוויטש, רבי מנחם מענדל שניאורסאהן. תולצ'יק, אשתו ובתם התיישבו בעיר מונטריאול, ובנו דוד גר באנטוורפן. הכל יכל להיות טוב ויפה אלמלא היה מאיר בידי הסובייטים.

ישנו מנהג שלפיו לפני חג הפסח אדם הולך לקבל מצה מן הרב שלו. כמובן, גם ברל נהג כך.

"כשתקבל מצה מהרבי", אמר תולצ'יק לבנו ברל, "הזכר לו את אחיך מאיר".

"אבל אל תבקש ברכה סתם", המשיך טולצי'ק ואמר לו, "אלא בקש ממנו הבטחה – בקש את הבטחת הרבי שמאיר שלי יצא משם חי".

ברל מעולם לא דחף מישהו לעשות משהו נגד רצונו, ומקובל שאין חסיד בא בדרישות לרבי שלו. אבל ברל לא סירב לאביו מעולם.

הרבי נתן לברל מצה. ברל הזכיר את אחיו מאיר והרבי נתן את ברכתו. "אבא שלי מבקש את הבטחך שמאיר יצא משם".

פניו של הרבי לבשו ארשת קודרת וידו רעדה. "שלעפט מיר נישט ביים צונג"! (אל תסחוט ממני מילים שאינני יכול לומר), השיב לו הרבי והוסיף: "חותני, הרבי הקודם, הצליח לעשות דברים גדולים מזה".

ברל ראה דמעות מתחילות לזלוג מעיני הרבי. הרבי נתן לברל עוד חתיכת מצה. "את זה תיתן לאחיך".

"אחי דוד, זה שגר בבלגיה?"

"לא. אחיך מאיר. לאו דווקא באמריקה, אבל לא רחוק משם".

כמה שנים אחרי כן נודע למשפחה שמאיר תכנן להבריח את משפחתו אל מעבר לגבול על ידי שימוש בדרכונים מזויפים. התכנית נכשלה. חלפו עוד כמה שנים. ברל שמר על המצה בשביל אחיו. הוא שמר על המצה 18 שנים. בספרי הקבלה המצה מכונה בשם "לחם האמונה".

ואז נודע להם שמאיר חופשי! עם אשתו! עם בניהם! עם בתו! הם קיבלו אשרות כניסה לקנדה (לא בדיוק לאמריקה, אבל לא רחוק משם) וברל נסע למונטריאול במהירות. הוא לא ראה את אחיו יותר מעשרים שנה. הוא רץ אל אחיו. אחיו רץ לקראתו. הדבר הראשון שעשה ברל היה לתת לאחיו את חתיכת המצה, ורק לאחר מכן הם נפלו איש בזרועות אחיו.

סיפורו של ברל מסביר את התנהגותו של יעקב בפרשת השבוע. במשך 22 שנים התאבל יעקב על בנו האבוד יוסף באמונה שהוא הלך לעולמו. כשלבסוף הוא ראה אותו – והדבר היה נס ממש! – יעקב לא נישק אותו אלא אמר את תפילת "שמע ישראל"...

לכאורה, יעקב פעל בניגוד גמור לצו הרגש האנושי: לרוץ ולחבק את בנו! אך בלילה שבו שמעתי מפי בנו את הסיפור הזה, הבנתי מברל שרגע של אמונה לא מפריד בין אנשים אהובים שאבדו זה לזה; להיפך, הוא מלכד אותם. יותר מתמיד.