סדר היום היהודי נע סביב זמני התפילות. שעת היציאה לעבודה בבוקר נקבעת לפי זמן סיום תפילת שחרית, פגישות הצהריים נקטעות בגלל השאיפה להספיק 'מנחה' בציבור, ואין מסיימים את היום בלי כניסה נוספת לבית הכנסת להתפלל ערבית.
המעניין הוא, שאנו מבצעים שלוש פעמים ביום את אותו הדבר בדיוק: החובה העיקרית של התפילה היא אמירת ברכות 'שמונה עשרה', והן זהות לחלוטין בכל שלוש התפילות. שוב ושוב מבקשים מהאלוקים חכמה ובינה, בריאות ופרנסה, גאולה וישועה – וכך חוזרים ומבקשים בכל כמה שעות.
איש אינו אוהב ש'מנדנדים' לו בבקשות חוזרות ונשנות. אילו אחד מילדינו יבקש מתנה מסוימת ויחזור ויפציר שלוש פעמים ביום, סביר להניח כי נאבד את סבלנותנו ונקטע את דבריו בקוצר רוח. ולמרות זאת, חז"ל תיקנו להפסיק את כל העיסוקים ולרוץ אל בית הכנסת בכל כמה שעות בכדי להתפלל את אותה התפילה.
לא בקשה, התחברות
התפילה נועדה לא רק לשם בקשת בקשות, אלא כדי לקרב את האדם לקדוש ברוך הוא. התפילות נתקנו כתחליף לקרבנות, ו'קרבן' הוא מלשון 'קירוב'. יהודי עוצר את סדר יומו בכדי לחוש שהוא אינו לבד בעולם הגדול, איננו סוחב את חייו בכוחות עצמו, אלא ה' ניצב עליו, מלווה אותו ורואה את כל מעשיו.
מיד עם הקימה בבוקר, יהודי מודה על הבחירה האלוקית להשיב לו את נשמתו; בעיצומו של המרוץ היומי בצהריים, הוא חש את כנפי ההשגחה המלוות אותו במקום העבודה; וסדר היום לא יסתיים ללא הודאה לבורא על היום שהיה.
במובן הזה, בקשת הצרכים הגשמיים היא רק חלק מתהליך רחב יותר. אנו חשים כי ה' קרוב אלינו ומקשיב לבקשותינו, ולכן שופכים את הלב בפניו. בקשת הצרכים איננה היעד הסופי של התפילה, אלא אמצעי אל היעד. כך מתעוררת התחושה הבלתי-רגילה כי האלוקים האין-סופי מלווה אנשים קטנים כמונו. הנה, הוא קשוב אפילו אל הבקשות הקטנות ביותר.
התפילה היא מעין פלא. הבעל-שם-טוב הקדוש התבטא כי העובדה שיהודי מתהלך בריא ורגוע אחרי התפילה היא כמו נס. ההבנה כי אנו משוחחים באופן ישיר עם ריבון העולמים, אמורה למלא את ליבנו תחושה כפולה: אושר וחרדה, בבחינת "וגילו ברעדה". ה' קרוב אלינו, אך גם רואה את כל מעשינו.
הקרב על התפילה
בספר הזוהר נאמר: "שעת צלותא – שעת קרבא". שעת התפילה היא קרב סוער בין הכוחות הפנימיים הפועלים בנו. דווקא משום עוצמתה הרוחנית, היצר הרע מתגייס בכל האמצעים העומדים לרשותו בכדי להסיח את דעתנו ולהסיט את המחשבה למחוזות האחרים. לאורך התפילה צצים הרהורים שונים ומשבשים את התודעה, עד שאמרו חז"ל: "שלוש עבירות אין אדם ניצול מהן בכל יום", ואחת מהן: "עיון תפילה".
המאמץ לנצח את הקרב, לזכות להתפלל כראוי, מתחיל זמן רב לפני אמירת מילות התפילה בפועל. "חסידים הראשונים" בימי המשנה היו שוהים שעה שלמה לפני התפלה בכדי להגיע לתחושת "כובד ראש". גם כיום, אנו נדרשים להתכונן היטב בכדי להשאיר את טרדות היום מחוץ לבית הכנסת ולהיות פנויים לעבודת ה'.
אחד הכלים היעילים לפתוח את הראש ואת הלב, הוא עיון בספרי תורת החסידות העוסקים בפנימיות התורה. החסידות מעוררת בלב הלומד את תחושת קרבת ה' ויראתו, ומעצימה את חווית "שפלות האדם וגדלות הא-ל" הנדרשת בתפילה לפי ההלכה. אדם שמוחו ודעתו תפוסים בהבנת מושגים אלוקיים, הלך מחשבתו משתנה והוא נעשה קרוב יותר אל הקדושה.
אם מטרת התפילה היא באמת לקרב ביני לבין אבי שבשמיים..מדוע אני מחוייב למלמל שוב ושוב מילים ומשפטים שאינני מבין דבר וחצי דבר מהם ואינם מדברים בשפה שלי...? מדוע שלא יינתן לי ולכל אדם להתקרב לאבינו שבשמיים כשאנו משתמשים באופן ספונטני במילותינו שלנו..מה גם שהם ישתנו בכל תפילה קצת אחרת. בהתאם למצבנו באותו רגע מה שעושה את הפניה להרבה יותר קרובה ללב ואמיתית מבפנים..בעוד הכורח להגות את אותו טקסט קבוע שוב ושוב ועוד לא כזה שהאדם עצמו חיבר...מקשה פי כמה יותר על תהליך ההתקרבות. תן לאדם לפנות לאלוהיו בדרכו שלו, והוא ירגיש קרוב בהרבה מאשר הכורח להשתמש במילותיהם של אחרים!!
איש יקר, אנסה בקצרה להגיב לתגובתך המצוינת.
ראשית, אתה בהחלט צודק. חכמנו סימנו לנו מקומות מיוחדים ו"פתוחים" בתוך טקסט התפילה, בהם האדם יכול לשפוך את אשר על ליבו אל קונו ובלשונו החופשי.
שנית, רוב התפילה "מדברת" בעברית פשוטה. לו רק נסיר את 'רעשי הרקע' נבין את התוכן הנפלא הנמצא בטקסט של סידור התפילה. ( למתקשים ישנם סידורים עם הסבר בעברית עכשווית למילות התפילה ) .
מניסיון אישי, שאתה מתנקה מטרדות העולם, מתבונן במילים וחושב על הבורא, נוצר קשר ותחושה נפלאה. נכון זו עבודה. ועל זה אמרו חז"ל, איזו היא עבודה שבלב ?, זו תפילה.
שלישית, כעו"ד היודע להביא נכון, יפה ומדויק את רצון הלקוח שלו לפני השופט בבית המשפט, כך חז"ל בחרו את התפילות הנכונות והמדויקות, וזאת על מנת שנוכל להשיג את המקסימום בגשמיות וברוחניות מול אבינו שבשמים. שהטקסט החז"לי בא ביחד עם כיוון נכון ותחושה ראויה בלב, אז נעשה חיבור נפלא מועיל ומקדם.
בגניזה הקהירית מצאו את תפילות נוסח ארץ ישראל, הפתיחות והחתימות היו בדיוק כמו סידור רב סעדיה גאון, וכמו סידור רב עמרם גאון, בגוף התפילה (באמצע, בין הפתיחה לחתימה) היה החזן הפייטן מחדש ומוסיף כפי כוחו, זה מסביר את הנאמר בתלמוד הירושלמי, שרבי אליעזר היה מתפלל תפלה חדשה בכל יום, ורבי אבהו היה מברך ברכה חדשה בכל יום, כלומר, הפתיחה והחתימה ללא שינוי, ובגוף התפילה מוסיפים ומחדשים כפי כוחם, ע"ז נאמר, אל תעש תפילתך קבע, אלא תחנונים לפני המקום ברוך הוא, שנאמר, כי חנון ורחום הוא, כל זה היה נכון לתקופת התנאים והאמוראים בארץ ישראל, אבל מאז הולך ופוחת הדור, ע"כ התקבעו התפילות בנוסח בבל, ואך ורק בתפילות הנשים התימניות הזקנות, הן התקרבו לאבינו שבשמיים כשהן מתפללות במילותיהן שלהן בעברית וערבית גם יחד, ובכל זאת, נוסח התפילה הקבוע, איננו מונע מאיתנו לבקש מהש"י בקשות בהתאם למר גורלנו, או להגיד תודה לש"י על הטוב, החן, החסד, והרחמים, והאל המקבל התפילות, ישמע קולנו אשר ישמע בקולות, אמן
היכן הם בדיוק המקומות אותם סימנו לנו חכמנו כחלונות בתוך התפילה בהם נוכל להתפלל במילותינו ?
בתפילת העמידה, כללו אנשי כנסת הגדולה, את הבקשות של עם ישראל, ואם ירצה אדם להוסיף בקשות בברכות האמצעיות – רשאי, אבל בשלוש הברכות הראשונות, ובשלוש האחרונות, אסור לערב בקשות פרטיות (שו"ע קיב, א; קיט, א) המוסיף בקשה משלו, יפתח קודם בנוסח הברכה הקבוע, ויוסיף את בקשתו לפני משפט החתימה, והבקשות צריכות להיות מעניינה של הברכה, אם היה לו חולה בביתו, יכול לבקש עליו בברכת רפאנו, ואם היה צריך לפרנסה, יבקש בברכת השנים, ואם רוצה שקרובו יעלה לארץ, יבקש עליו בברכת מקבץ נדחי ישראל, ומיוחדת ברכת שומע תפילה, שבה אפשר לבקש את כל הבקשות, כי היא חותמת את ברכות הבקשות, וכוללת את כולן, והמאריך בתפילות אישיות רבות בתוך התפילה, טוב שיבקשם אחר ברכת שים שלום, ויאמר, יהיו לרצון, שכל זמן שלא עקר רגליו, עדיין הוא עומד לפניו יתברך בתפילה (שו"ע או"ח קיט, ב, מ"ב קיט, יב) והש"י יפתח לבנו בתורתו, ואחרי מצותיו תרדוף נפשנו, אמן