סדר היום היהודי נע סביב זמני התפילות. שעת היציאה לעבודה בבוקר נקבעת לפי זמן סיום תפילת שחרית, פגישות הצהריים נקטעות בגלל השאיפה להספיק 'מנחה' בציבור, ואין מסיימים את היום בלי כניסה נוספת לבית הכנסת להתפלל ערבית.
המעניין הוא, שאנו מבצעים שלוש פעמים ביום את אותו הדבר בדיוק: החובה העיקרית של התפילה היא אמירת ברכות 'שמונה עשרה', והן זהות לחלוטין בכל שלוש התפילות. שוב ושוב מבקשים מהאלוקים חכמה ובינה, בריאות ופרנסה, גאולה וישועה – וכך חוזרים ומבקשים בכל כמה שעות.
איש אינו אוהב ש'מנדנדים' לו בבקשות חוזרות ונשנות. אילו אחד מילדינו יבקש מתנה מסוימת ויחזור ויפציר שלוש פעמים ביום, סביר להניח כי נאבד את סבלנותנו ונקטע את דבריו בקוצר רוח. ולמרות זאת, חז"ל תיקנו להפסיק את כל העיסוקים ולרוץ אל בית הכנסת בכל כמה שעות בכדי להתפלל את אותה התפילה.
לא בקשה, התחברות
התפילה נועדה לא רק לשם בקשת בקשות, אלא כדי לקרב את האדם לקדוש ברוך הוא. התפילות נתקנו כתחליף לקרבנות, ו'קרבן' הוא מלשון 'קירוב'. יהודי עוצר את סדר יומו בכדי לחוש שהוא אינו לבד בעולם הגדול, איננו סוחב את חייו בכוחות עצמו, אלא ה' ניצב עליו, מלווה אותו ורואה את כל מעשיו.
מיד עם הקימה בבוקר, יהודי מודה על הבחירה האלוקית להשיב לו את נשמתו; בעיצומו של המרוץ היומי בצהריים, הוא חש את כנפי ההשגחה המלוות אותו במקום העבודה; וסדר היום לא יסתיים ללא הודאה לבורא על היום שהיה.
במובן הזה, בקשת הצרכים הגשמיים היא רק חלק מתהליך רחב יותר. אנו חשים כי ה' קרוב אלינו ומקשיב לבקשותינו, ולכן שופכים את הלב בפניו. בקשת הצרכים איננה היעד הסופי של התפילה, אלא אמצעי אל היעד. כך מתעוררת התחושה הבלתי-רגילה כי האלוקים האין-סופי מלווה אנשים קטנים כמונו. הנה, הוא קשוב אפילו אל הבקשות הקטנות ביותר.
התפילה היא מעין פלא. הבעל-שם-טוב הקדוש התבטא כי העובדה שיהודי מתהלך בריא ורגוע אחרי התפילה היא כמו נס. ההבנה כי אנו משוחחים באופן ישיר עם ריבון העולמים, אמורה למלא את ליבנו תחושה כפולה: אושר וחרדה, בבחינת "וגילו ברעדה". ה' קרוב אלינו, אך גם רואה את כל מעשינו.
הקרב על התפילה
בספר הזוהר נאמר: "שעת צלותא – שעת קרבא". שעת התפילה היא קרב סוער בין הכוחות הפנימיים הפועלים בנו. דווקא משום עוצמתה הרוחנית, היצר הרע מתגייס בכל האמצעים העומדים לרשותו בכדי להסיח את דעתנו ולהסיט את המחשבה למחוזות האחרים. לאורך התפילה צצים הרהורים שונים ומשבשים את התודעה, עד שאמרו חז"ל: "שלוש עבירות אין אדם ניצול מהן בכל יום", ואחת מהן: "עיון תפילה".
המאמץ לנצח את הקרב, לזכות להתפלל כראוי, מתחיל זמן רב לפני אמירת מילות התפילה בפועל. "חסידים הראשונים" בימי המשנה היו שוהים שעה שלמה לפני התפלה בכדי להגיע לתחושת "כובד ראש". גם כיום, אנו נדרשים להתכונן היטב בכדי להשאיר את טרדות היום מחוץ לבית הכנסת ולהיות פנויים לעבודת ה'.
אחד הכלים היעילים לפתוח את הראש ואת הלב, הוא עיון בספרי תורת החסידות העוסקים בפנימיות התורה. החסידות מעוררת בלב הלומד את תחושת קרבת ה' ויראתו, ומעצימה את חווית "שפלות האדם וגדלות הא-ל" הנדרשת בתפילה לפי ההלכה. אדם שמוחו ודעתו תפוסים בהבנת מושגים אלוקיים, הלך מחשבתו משתנה והוא נעשה קרוב יותר אל הקדושה.
כתוב תגובה