הרבי כותב: המסקנה שכל אדם הגיוני וכן צריך להגיע אליה

המכתב שלפניכם נכתב ב"ימי הסליחות, ה'תשי"ז" (1956) והוא פונה ל"בני ובנות ישראל אשר בכל מקום ומקום, ה' עליהם יחיו". ברוח הימים, המכתב קורא לחשבון נפש ציבורי ואישי, האם וכיצד כל אחד ואחת מאיתנו ממלאים את תפקידנו נאמנה.

המכתב תורגם מאידיש והוא מופיע כאן בעיבוד חופשי. לחצו כאן לקריאת המכתב המקורי עם ציוני המקורות.

לפעול רק למען כולם? זה לא רעיון טוב

בגוף האדם יש משימות משותפות, המתבצעות בשיתוף פעולה של כמה מהאברים, ומשימות המיוחדות לכל אבר בפני עצמו. מטבע הדברים, התפקיד האינדיבידואלי של כל אבר דורש מאמץ רב יותר, ואילו המשימות המשותפות מתבצעות יותר בקלות.

מה היה קורה לו אבר מסויים היה מפסיק לפעול כיחיד ומפנה את כל האנרגיה שלו למשימות המשותפות?

על פניו נראה שיהיה בכך ריוח כפול. האבר עצמו יפיק מכך תועלת שכן יידרשו ממנו פחות מאמצים, והגוף גם הוא יהנה מכך שהאבר מקדיש את כל כוחותיו לטובת הכלל.

האמת היא שהדבר יהווה אסון עבור שניהם. האבר יינזק מכך שכן הפסקת הביצוע של משימתו המיוחדת תגרום לו לאבד את מהותו ויחודיותו. וכאשר אבר מפסיק לבצע את הפונקציה המיוחדת לו, תהיה לכך השפעה שלילית על כל הגוף.

ואם מדובר באבר חיוני, התוצאות תהיינה הרות אסון.

היהודי הבודד

כמו שלכל אבר תפקיד יחודי, כך גם אצל בני האדם.

לכל אדם כאינדיבידואל; לכל קבוצה המהווה חלק מעם גדול; ולכל עם המהווה חלק מהאנושות כולה, יש תפקיד ומשימה מיוחדת.

ובוודאי שהדברים נכונים גם בקשר לעם ישראל: ליהודי כיחיד, לקבוצת יהודים ולעם ישראל כולו הנמצא בין אומות העולם.

תמיד היינו יחודיים כעם. אנו ידועים כ"מעט מכל העמים", קבוצה קטנה בתוך אומות העולם.

היהודי הוא מיעוט בסביבתו.

ולדאבוננו ולצערנו, אפילו יהודי המתגורר בקרב יהודים עלול להיחשב כמיעוט. שכן יהודי המנהל את חייו בהתאם לרוח היהדות ושומר על התורה והמצוות, עלול להיחשב כמיעוט בקרב רוב עם ישראל שעדיין לא מצא את תפקידו וכיוונו האמיתי בחיים.

סוד הקיום של העם, זה די פשוט

מהו תפקידו היחודי של עם ישראל?

מטבע הדברים קל יותר לקבוע מהי הפונקציה המיוחדת של כל אבר, מאשר לקבוע מהו תפקידו המיוחד של כל עם.

עם זאת, כאשר מדובר בעם ישראל ניתן לעשות זאת בקלות. כי עם ישראל שונה ומיוחד מכל שאר אומות העולם בכך שהוא העם היחידי שעבר תמורות קיצוניות כל-כך וחווה מגוון חוויות במשך אלפי שנות קיומו. אם כך, כדי להבין את סוד מהותו וקיומו, תספיק לנו סקירה פשוטה של ההיסטוריה כדי למצוא את המכנה המשותף והקו הייחודי שתמיד היה קיים בעם ישראל.

ובכן, מי שיסקור באופן אובייקטיבי את ההיסטוריה של עם ישראל יגיע למסקנות הבאות:

* קיומו של העם לא קשור בשפע חומרי או בעוצמה פיזית. אפילו בזמנים הטובים ביותר של העם, תחת הממלכה המאוחדת של שלמה המלך שנהנתה משפע ומעוצמה צבאית, עם ישראל היה קטן יותר מבחינה פוליטית וכלכלית מהמעצמות שסבבו אותו, מצרים, אשר ובבל.

* ברור שגם עצמאות מדינית או שטח גיאוגרפי לא היה מה שהבטיח את קיומנו, כי מבחינה היסטורית היו יותר שנים בהם לא הייתה לנו שליטה בארץ בהשוואה לשנים בהם היינו עם בעל מדינה בארצו.

* השפה אף היא לא הייתה יסוד חיוני בהישרדות של העם, שכן היא השתנתה מדור לדור. הייתה תקופה בה ארמית הייתה השפה המדוברת בעם ישראל – חלקים של התנ"ך, כמעט כל התלמוד הבבלי, הזוהר ועוד נכתבו בארמית. מאוחר יותר, בימי רבי סעדיה גאון והרמב"ם, ערבית הפכה להיות השפה המדוברת בקרב רוב המון העם. לאחר-מכן אידיש, ושפות אחרות היו נחלת העם.

* ומה בנוגע למדע כללי או תרבות? גם להם לא היה תפקיד מכריע בהישרדותנו, שכן הם השתנו לחלוטין מתקופה לתקופה.

נשאר רק דבר אחד, דבר ששרד את מבחני כל התקופות, כל הארצות וכל המצבים בהיסטוריה של עם ישראל: אלו הם התורה והמצוות שבני-ישראל שמרו בחיי היומיום, מתוך מסירות נפש גדולה מאוד.

[אמנם מדי פעם היו יחידים או קבוצות שסטו מדרך התורה והמצוות.

למשל: בזמן בית המקדש הראשון היו אנשים שעבדו את אליל ה'בעל'; בזמן בית המקדש השני היו מתיוונים; מאוחר יותר היו קבוצות של מתבוללים באלכסנדריה שבמצרים, קראים, וכדומה.

אבל כל אלו נעלמו לחלוטין מעם ישראל (לא לפני שהם הסבו סבל וצרות רבות לעצמם ולעם כולו).

רק שרשרת הזהב של התורה והמצוות לא נותקה מעולם, ובאמצעות התורה והמצוות עם ישראל עבר את הדרך הארוכה מהר סיני ועד היום]

לפיכך, כל אדם הגיוני וכן חייב להגיע למסקנה שקיומו של עם ישראל ועצם מהותו קשורים בקשר נצחי עם חיים של תורה ומצוות, "כי הם חיינו ואורך ימינו".

לא לחקות את הגויים!

מכך נובעת המסקנה ההגיונית הבאה:

ישנם כאלו האומרים "נהיה ככל הגויים", הם מנסים לחקות את אומות העולם ולהיות כמוהם.

אבל בדיוק כמו האבר שזונח את תפקידו המיוחד, זה עלול להוות סכנת קיום קריטית הן עבורנו כעם – שכן נאבד את זהותנו היחודית – ויהיו לכך השפעות שליליות על כל האנושות. לא רק שכך לא נוכל לרכוש את ידידותם של אומות העולם, הם ישנאו אותנו אף יותר.

רעיון זה חל גם על יהודים – יחידים או קבוצות – המקפידים על שמירת התורה והמצוות בחייהם, אך כדי לשאת חן בעיני הסובבים אותם הם מוכנים להתפשר ולוותר על קיום מצוות, בתמורה ל"הישגים" כלשהם, כביכול:

בכך הם מחלישים את עמדותיהם שלהם, ובהתאם למסקנה ההגיונית ששמירת התורה והמצוות היא זו ששמרה על עם ישראל, הרי שפשרות בענייני תורה ומצוות מסכנים את עם ישראל כולו.

אלו הדוגלים בפשרות לא יזכו לכבוד והערכה מהסובבים אותם אלא לבזיון ולעג, ובצדק – כי פשרה קטנה היום תביא לפשרה גדולה מחר, ופשרה במצוות שבין אדם למקום היום תביא לפשרה במצוות שבין אדם לחברו מחר. שכן רק מי שיודע לשמור בתוקף על קיום מצוות "אנכי ה' אלוקיך" ו"זכור את יום השבת לקדשו", ידע להגן בתוקף על מצוות "לא תרצח" ו"לא תגנוב".

זמן של חשבון נפש

אנו נמצאים ב(ימי הסליחות), זמן של חשבון נפש.

בוודאי שאחינו בני ישראל בכל מקום שהם, ה' עליהם יחיו, הן יחידים, הם קבוצות ותנועות (וככל שהקבוצה גדולה יותר, כך רב הפוטנציאל שלה – ועם כך האחריות המוטלת עליה), יתבוננו ברצינות ויערכו לעצמם חשבון צדק, תוך הכרה מלאה במציאות ובאמת לאמיתתה:

שקיום עמנו תלוי אך ורק בקיום התורה והמצוות בחיי יום יום, של היחיד ושל הציבור.

סוד קיומנו כעם הוא "הן עם לבדד ישכון", שכל יחיד, איש, אשה וילד, עובדים רק את ה' אחד, על-פי תורתנו תורה אחת, שהיא נצחית ואינה יכולה להשתנות חס ושלום. ה"שוני" שלנו אינו חולשה שלנו, אלא התוקף שלנו. רק בדרך התורה והמצוות אנו יכולים למלא את תפקידנו העיקרי והמהותי שהוא לפי ציוויו של בורא העולם כולו – להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש" ועל ידי זה להוות גם עם "סגולה", אור לאנושות כולה.