לפניכם רמזים וגימטריאות לפרשת שלח.

פרשת שלח – והחורבן קרה בשנת שלח

פרשת השבוע נקראת 'שלח' – על שם פתיחתה, בדבריו של הקב"ה אל משה רבינו: "שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען". משה שלח 'מרגלים', נציגים מכל שבטי ישראל, שיראו את הארץ מקרוב, אולם שליחותם הביאה לתוצאה עגומה – הם חזרו ודיברו בגנותה של הארץ, דבר שהביא לכעס גדול ולעונש חמור.

למעשה, הנזק שהביאו המרגלים לא התצמצם לאותו דור בלבד, אלא היתה לו השפעה לדורות רבים. על הפסוק1 "ויבכו העם בלילה ההוא" – המתאר את בכי העם לאחר ששמעו את דבריהם הרעים והמפחידים של ה'מרגלים' - אומרים חז"ל2 שהיה זה ליל תשעה באב, ואמר הקב"ה: "אתם בכיתם בכיה של חינם, אני אקבע לכם בכיה לדורות"! ואכן, בתשעה באב – מאות שנים מאוחר יותר – נחרב בית המקדש הראשון ועם ישראל יצא לגלות ארוכה מלאה בסבל רב [גם בית המקדש השני נחרב ביום זה, ועוד צרות רבות במהלך הדורות]. ולא במקרה מגילת 'איכה', המתארת את הגלות והחורבן של ציון וירושלים, מדגישה את הבכי בלילה3 : "בכו תבכה בלילה", כשהפעם היתה סיבה אמיתית לבכי ולצער.

'בעל הטורים' מציין בענין זה רמז מדהים: מתי באמת התרחשה הבכייה הגדולה על חורבן בית המקדש? היה זה באלף הרביעי לבריאת העולם, בשנת של"ח (=338) – כשמה של פרשתנו. ואכן, גם בדברי הקב"ה אל ירמיהו הנביא – שחי בתקופת החורבן וניבא עליו – הוא משתמש בביטוי "שלח" ביחס ל'גירוש' עם ישראל מארצו ונחלתו: "שלח מעל פני ויצאו"4 .

האות ח מסמלת דברים טובים

בענין זה נצטט מדברי הרבי מליובאוויטש5 , שהצביע על כך שכמה מאורעות היסטוריים בתולדות עמנו אירעו דוקא בשנה שסימנה מסתיים באות ח', וביניהם: יציאת מצרים היתה בשנת תמ"ח לאלף השלישי, הכניסה לארץ ישראל בהנהגת יהושע – בשנת תפ"ח, בית המקדש הראשון נבנה בשנת תתקכ"ח (באלף השלישי), והבית השני נבנה בשנת ת"ח שבאלף הרביעי6 .

הרבי הטעים זאת בכך שהאות ח' והמספר שמונה מבטאים מעלה מיוחדת (ולכן ברית מילה היא ביום השמיני, ועוד7 ); והוסיף, כי העובדה שגם החורבן אירע בשנה שמסתיימת באות ח' – של"ח (וכך גם הבית השני שנחרב בשנת תתכ"ח), מתאימה לרעיון המפורסם של 'ירידה צורך עליה', ובעניננו – החורבן והגלות נועדו בסופו של דבר להביא את עם ישראל למעלה גדולה יותר מכפי שהיה קודם, ולכן גם הם מתחברים עם האות ח' שיש בה תוכן טוב.

אותיות מסתוריות עם תאום

ה'מרגלים' לא דיברו סרה רק בארץ ישראל, אלא הגיעו לדיבורי כפירה.

הפסוק מצטט את דבריהם8 – "לא נוכל לעלות אל העם, כי חזק הוא ממנו"; הפירוש הפשוט של המלה "ממנו" כאן הוא בגוף ראשון ובלשון רבים: "(כי חזק הוא) מאיתנו", אולם חז"ל דורשים9 שבמלה "ממנו" קיימת משמעות נוספת – בגוף שלישי ובלשון יחיד: "(כי חזק הוא) מ'בעל הבית'", וכוונתם היתה שהכנעני יושב הארץ כל כך חזק, עד שאפילו הכח האלוקי לא יכול עליו (חלילה וחס).

מה באמת הביא את חז"ל לדרוש דרשה זו, לפיה היתה במלה "ממנו" משמעות כפולה – גם כלפי עצמם וגם כלפי הקב"ה?

ב'בעל הטורים' מסביר זאת בהסבר מקורי: במלה 'ממנו' יש תופעה בלתי שיגרתית – מאחורי כל אות במלה זו מסתתר 'תאוֹם'. כך כשנפתח את האות מ' נגלה את הכפילות מ"ם, כשנפתח את הנ' נגלה נו"ן, וכשנפתח את הו' נמצא ו"ו. כל אות שאנו רואים במלה זו – מסתירה אות זהה נוספת מאחוריה, ולכן דרשו מלה זו במשמעות כפולה: מלבד המשמעות הפשוטה והחיצונית, מסתתרת משמעות נוספת נסתרת.

ובאותו ענין:

לאחר שה'מרגלים' הפחידו את העם מהכניסה אל הארץ, נוצרה תנועה של ייאוש כללי והפסוק אומר כך10 : "ויאמרו איש אל אחיו ניתנה ראש ונשובה מצרימה". חז"ל מסבירים11 שהיתה כאן כוונה חמורה של כפירה בקב"ה ורצון למצוא לעבוד עבודה זרה.

גם רעיון זה מעוגן בגימטריא (אף היא מ'בעל הטורים'): כשנצרף את הערך המספרי של האותיות הראשונות שבמלים "איש אל אחיו ניתנה ראש ונשובה מצרימה" – נקבל בסך הכל 299, וזו הגימטריא המדוייקת של המלים 'עבודה זרה'.

אשכול הענבים של עץ הדעת

כשהתורה מתארת את הליכת ה'מרגלים', היא מקדישה כמה מלים לאשכול הענבים הענקי שאותו קטפו ולקחו עמהם12 : "ויבואו עד נחל אשכול ויכרתו משם זמורה ואשכול ענבים אחד .. למקום ההוא קרא נחל אשכול על אודות האשכול אשר כרתו משם בני ישראל".

בספרו 'פני דוד' אומר על כך החיד"א13 : עץ הדעת, שמפריו אכל אדם הראשון, היה – ענבים (אם כי קיימות גם שיטות נוספות בזהות העץ). וזהו הרמז בכך שהתורה מספרת "למקום ההוא קרא נחל אשכול" – מעשה החטא של המרגלים היה "נחל נובע מאשכול אדם הראשון, כי הוא גרם הכל"; חטא עץ הדעת – אשכול הענבים - הוא שהביא רעה לעולם, שהתפרצה בחטא המרגלים.

והמקור הראשוני הוא כמובן – הנחש הקדמוני, שהוא פיתה את חוה ואדם לאכול מעץ הדעת. ואכן 'אשכול' בגימטריא 'נחש' (בהפרש של אחד, שלא מתחשבים בו).

חטא עץ הדעת הביא למצב של שנאה, וכמו שאמר הקב"ה אל הנחש14 : "ואיבה אשית בינך ובין האשה, ובין זרעך ובין זרעה". ואת זה אנו מוצאים בעונשם של אותו דור, שנענשו בכך שהם לא יכנסו אל הארץ אלא ימותו במדבר, וכמו שאמר להם הקב"ה15 : "ופגריכם אתם יפלו במדבר הזה" – ראשי תיבות 'ואיבה'.

ואף הגלות וחורבן הבית, שהיו (כאמור) המשך ותוצאה של חטא ה'מרגלים', מתחברים ל'איבה' זו, שכך מתחילה מגילת 'איכה': "איכה ישבה בדד העיר" – נוטריקון 'איבה' (רמז זה מובא ב'ילקוט ראובני' בפרשה).

בזכות הענווה תינצל

עוד לפני שחטאו ה'מרגלים' בפועל כבר היה למשה חשש מסויים מפניהם. כך לומדים אנו מזה שהוא לקח את נציג שבט אפרים – שנקרא הושע – והוסיף אות לשמו: "ויקרא משה להושע בן נון יהושע"16 . מסביר רש"י שבהוספת האות י' רצה משה לשלב בשמו את השם הקדוש י-ה, והיתה בכך תפילה ובקשה: "י-ה יושיעך מעצת מרגלים".

שאלה מפורסמת היא: למה התפלל משה רק על יהושע?

האריז"ל (ב'לקוטי תורה') מנמק זאת בכך שיהושע נחשב נציג אישי של משה רבינו. היו 12 'מרגלים', שכל אחד מהם היה נציג של אחד השבטים, אך למעשה שבט לוי לא קיבל ייצוג וזאת משום שמשפחת יוסף התפצלה לשנים: שבט אפרים ושבט מנשה (שני בניו של יוסף), וכך היו 12 שבטים ללא שבט לוי.

ובכן, אומר האריז"ל, מבחינה רוחנית נחשב יהושע – שבפועל היה נציג של שבט אפרים – כנציג של שבט לוי, כולל משה רבינו עצמו שהיה לוי. ואכן, רעיון זה נרמז יפה בלשון התורה: בתחילה מזכירה התורה את נציג שבט אפרים ואומרת17 "למטה אפרים הושע בן נון", ולאחר מכן היא מזכירה את נציג שבט מנשה ואומרת18 "למטה יוסף למטה מנשה גדי בן סוסי" - והשאלה פשוטה: למה שמו של יוסף נזכר דוקא לגבי נציג מנשה? וכי נציג אפרים אינו מזרעו של יוסף באותה מידה?

אך לפי דברי האריז"ל מובן: במקרה שלנו, נחשב נציג שבט אפרים (לא כהמשך של יוסף, אלא) כממשיך של לוי. לכן לקח עליו משה – הלוי - 'חסות' מיוחדת.

ובענין זה מוצאים אנו ב'תרגום יונתן בן עוזיאל' – אחד מהפירושים הקדומים ביותר לתורה – דבר חידוש: משה שינה את שמו של 'הושע' ל'יהושע', משום שראה כיצד יהושע נוהג בענווה מיוחדת ("וכד חמא משה ענותנותיה – קרא להושע בן נון יהושע").

מסביר החיד"א19 את הקשר בין הענווה של יהושע – לכך שהשם 'י-ה' שולב בשמו:

המקובלים מסבירים כי המקביל השלילי לשם 'י-ה' הוא הגאווה. המלה 'גאוה' היא בגימטריא 15, כמו השם 'י-ה', ויש בכך רמז שהגאוותן 'מפריע' בעצם קיומו לגילויו של שם 'י-ה'.

לכן כשראה משה את הענווה של יהושע, אמר לו: "י-ה יושיעך מעצת מרגלים"! מכיון שאתה עניו ורחוק מן הגאוה, אתה ראוי לגילוי מלא של 'י-ה' בתוך שמך, ובכח זה תינצל מעצת המרגלים שחטאו בגאווה (יש מחכמינו המסבירים שהמרגלים לא רצו להיכנס לארץ משום שחשבו שלאחר הכניסה בארץ ישראל יירדו מחשיבותם ומשרתם הבכירה שהיתה במדבר).

תכלת דומה לים

בסיום פרשת 'שלח' יש לנו את פרשת הציצית, המוכרת לנו היטב מ'קריאת שמע'.

מצות הציצית היא דוקא ביום – זאת למדים אנו ממה שנאמר20 : "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה'", והזמן המתאים לראיה טובה הוא ביום ולא בלילה. [למעשה רבים נוהגים להמשיך וללבוש את ה'טלית קטן' גם בשעות הלילה, ולא ניכנס כאן לכל פרטי הסוגיה; בכל מקרה, את הברכה על המצוה לא אומרים בלילה אלא רק ביום].

יחד עם זאת, עיוור חייב בציצית. חז"ל מוכיחים21 , כי אמנם העיוור לא רואה את הציצית, אבל המצוה חלה גם עליו. מבחינה הגיונית יש כאן מקום לדיון: מה ההבדל? אם אמרנו שלילה פטור משום שאינו זמן המתאים לראייה – למה לא פטרנו את העיוור שאינו רואה כלל22 ?

במסגרת זו נביא רק גימטריא – מדברי רבי יהודה החסיד23 : המלים "וראיתם אותו" שווים 1070, וזהו הערך המספרי של המלים: "פרט לכסוּת הלילה, אבל בסוּמא הוא חייב" ['סומא' פירושו עיוור].

והנה עוד רמז מדבריו בענין הציצית, גימטריא 'כבדה' עם הרבה מלים:

המצוה המקורית היא לשים בציצית 'פתיל תכלת' – "ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת"24 . חז"ל מסבירים25 , כי צבע ה'תכלת' נועד להזכיר את 'כסא הכבוד': "מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין? מפני שהתכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע דומה לכסא הכבוד".

ובכן, רבי יהודה החסיד מעגן זאת בגימטריא: ערך המלים "ציצית הכנף פתיל תכלת" הוא 2125, ממש כמו המשפט הבא: "התכלת דומה אל הים, וים דומה אל הרקיע, ורקיע הוא דומה אל כסא הכבוד" (=2125).