"הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות", כך אומר הפתגם העממי. לא פעם אנו נתקלים באנשים מלאי רצון טוב ונכונות לעזור, אך בשורה התחתונה הם רק הורסים ומקלקלים. לפעמים, גם אנו פועלים ממניעים טובים, אך עומדים לבסוף בפני שוקת שבורה.

מקרה קלאסי כזה, של סיפור שהתחיל עם כוונות טובות ונגמר בכי-רע, ארע השבוע. פרשת שלח מספרת על אדם שנמצא מקושש עצים בעיצומו של יום השבת, ונענש על כך בחומרה.

כאשר בודקים את כוונותיו של האיש, מסתבר שהן היו כוונות חיוביות ביותר, "לשם שמים". לפי המפרשים, המקושש ראה שבני ישראל מקלים ראש במצוות התורה. מטרתו הייתה להמחיש לעם את העונש החמור למי שעובר על התורה. לכן עשה את מה שעשה כדי שכולם יראו עד כמה חשוב לקיים את מצוות ה'.

לכאורה, המקושש ביקש רק להוסיף ביראת ה', וכוונותיו רצויות. אם כן, מדוע הוא נענש?

אלא, עולמנו הוא עולם המעשה, ומה שקובע זה מבחן התוצאה. אדם המקבץ נדבות יהנה ממטבע של עשרה שקלים יותר מאשר הבטחות סרק של אלפי שקלים. גם בעבודת ה' יש משקל רב יותר למעשה. אדם שהניח תפילין בלי כוונה, עדיף מזה שחשב על כל הכוונות מבלי להניח תפילין למעשה.

זה גם מה שחשבו המרגלים. הם העדיפו את חיי המחשבה במדבר על פני חיי המעשה בארץ. אולם משה רבינו העביר את המסר כי זו טעות גסה, שהרי המעשה הוא העיקר.

הרעיון הזה חוזר על עצמו גם בחטא עבודה זרה, איסור המופיע גם כן בפרשה. לאורך הדורות, שליטים ורודנים ניסו להכריח את בני ישראל בכוח להשתחוות לאלילים, אך בני ישראל סירבו. אפילו כאשר ניסו להכניע אותם למראית-עין, בני ישראל העדיפו לקפוץ לאש ולא לעבוד לאלילים אפילו ברמת המעשה בלבד.

בניה של חנה יכלו להשתחוות לפסל, מתוך ידיעה שבליבם הם עדיין מאמינים בבורא עולם. בכל זאת, הם הקריבו ומסרו את נפשם כדי להשאר דבוקים בה' גם ברמת המעשה.

ללמדנו כי להיות יהודי בלב זה טוב אך לא מספיק. המעשה הוא העיקר!