רוני הוא סטודנט לרפואה כבר מספר שנים. כל הקורסים הנדרשים כבר מאחוריו, ואת המבחנים עבר בהצטיינות. בכל זאת, משהו 'קטן' מעכב את קבלת התואר. רוני מסרב לצאת לסטאז' ולהתנסות ברפואה מעשית. במקום זאת – כך טען בפני המרצים – מעניין יותר להעשיר את הידע ולהתקדם בלימודים. מה דעתכם על הרעיון?

רוני אינו היחיד. המגמה הזו, של הדגשת הלימוד התאורטי והתנתקות מחיי המעשה, מופיעה גם בפרשת השבוע, בסיפור המרגלים. קבוצה מכובדת של נשיאי השבטים נשלחה לרגל בארץ המובטחת, ולבדוק כיצד לכבוש אותה. כאשר הם שבו, דיברו סרה על הארץ, והסיקו מסקנות עגומות. "לא נוכל לעלות", אמרו, והוסיפו – "כי חזק הוא ממנו". התסיסה שעוררו בעם ישראל נגד כניסה לארץ, הובילה לגזרה הקשה – העם יישאר במדבר עוד כארבעים שנה.

מבט מעמיק על השתלשלות הארועים מגלה שמאחורי מסקנותיהם של המרגלים, מסתתר, בעצם, חוסר רצון להכנס לארץ המובטחת. הבה ונחזור לאותם ימים וננסה להכיר את אופי החיים במדבר לעומת סגנון החיים בארץ. בהיותם במדבר, בני ישראל זכו ללמוד תורה מפי משה רבנו. הם אכלו לחם שירד מהשמים ('מן'), ובשל כך לא נזקקו לעסוק במלאכה.

מנגד, הכניסה לארץ היתה כרוכה בשינוי הרגלים ובקשיי הסתגלות. בארץ ישראל יהיה עליהם לעבוד קשה כדי להתקיים ולדאוג להפקת לחם מהארץ. המרגלים חששו שהעיסוק המתמיד בחומריות וטרדות הפרנסה יפגעו קשות בלימוד התורה. ההתנגדות לכניסה לארץ נבעה מהרצון להישאר בחממה הרוחנית ובהווי חיים מטא-פיסי ששרר במדבר.

לכאורה, זה רצון רוחני. מה הבעיה בגישה זו? מדוע נענשו המרגלים?

במדבר, בני ישראל עסקו בעיקר בלימוד דיני התורה, אולם רק בארץ ישראל התאפשר הביצוע השלם של כל המצוות. למשל, בעוד שבני ישראל במדבר למדו את דיני שמיטה, הם החלו לשמור שמיטה בפועל רק כשנכנסו לארץ, כמו גם שאר המצוות התלויות בארץ. זו בדיוק מטרת הבריאה – שימוש נכון בעולם הגשמי למטרות קדושה.

בסיפור המרגלים טמון לקח לחיים. אי אפשר להסתפק בלימוד תורה, יש לתרגם את הלימוד לפן מעשי. העיסוק במחשבת ישראל ובהגות יהודית הינו בעל ערך רב, רק אם באמצעותו אנו מקיימים את המצוות טוב יותר. המדרש – חשוב, אך המעשה הוא העיקר!

טוב, הכל דיבורים. בואו ניגש לתכל'ס...