ביוזמתו של מי נשלחו המרגלים? בספר במדבר פרק יג נאמר כי היה זה לפי צו אלוקי:

"וידבר ה' אל משה לאמור: שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל איש אחד איש אחד למטה אבותיו תשלחו כל נשיא בהם..." (במדבר יג, א-ב).

אך כשמשה שב ומשחזר את האירועים הללו 40 שנה מאוחר יותר, הוא אומר לבני ישראל:

"ותקרבון אלי כולכם ותאמרו: נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ וישיבו אותנו דבר את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבוא אליהן. וייטב בעיני הדבר ואקח מכם שנים עשר אנשים איש אחד לשבט... " (דברים א, כב-כג).

הפרשנים מיישבים שני דיווחים שונים אלו של שליחת המרגלים בכך שהם מסבירים כי היוזמה אכן באה מקרב בני ישראל אך משה נמלך בשכינה. כלומר, 'שלח לך אנשים...' פירושו, שלח אותם לפי הבנתך. אינני אומר לך מה לעשות. עשה כפי שאתה רואה לנכון. לפיכך, שליחותם של המרגלים, אם כי קיבלה את הסכמת ה', הייתה פעולה אנושית שנולדה מרצון העם ושבוצעה כיוון שהדבר "מצא חן" בעיני משה.

התוצאה הייתה מכשול טראגי במהלך ההיסטוריה האנושית. המרגלים הביאו חזרה דיווח מייאש ביותר וגרמו לבני העם לאבד אמונה בהבטחתו של ה' את ארץ ישראל כמורשתם הנצחית. כל הדור נחשב אז כלא ראוי לרשת את הארץ, ויצא צו כי הם יחיו את שארית חייהם במדבר. רק 39 שנה לאחר מכן הוביל יהושע, ממשיכו של משה, דור חדש אל מעבר לנהר הירדן, כדי להיכנס לארץ המובטחת. (יהושע וכלב היו שני המרגלים היחידים שדיברו בזכות כיבוש הארץ).

עד לאותה עת, אלוקים נתן למשה ולבני ישראל הנחיות ספציפיות כמעט לכל אורך הדרך. פרשת המרגלים הייתה המקרה הראשון שבו אמר אלוקים, "אני לא אומר לכם מה לעשות – עשו כראות עיניכם". האם לא היה דבר זה צריך להדליק אצל משה נורת אזהרה?

אכן, כך אמנם היה. חז"ל מספרים לנו כי משה שלח את יהושע עם הברכה שה' יצילו ממזימת המרגלים – "התפלל עליו ה' יושיעך מעצת מרגלים" (רש"י, במדבר יג, טז). אז מדוע הוא שלח אותם? ואם מסיבה כלשהי הוא חשב זאת לנחוץ לשלוח אותם, מדוע הוא לא בירך אותם לפחות כמו שבירך את יהושע? מדהימה אף יותר היא העובדה, כי דור אחד מאוחר יותר, כאשר העם היהודי עמד סוף סוף מוכן (בפעם השנייה) להיכנס ארצה, שלח יהושע מרגלים (!). בפעם הזאת אף צלחה המשימה, אבל מדוע החל יהושע שוב בתהליך שבעבר נסתיים באורח טראגי כל כך?

ברור כי משה היה מודע היטב לסכנות הכרוכות במהלך פעולה של "עשו כראות עיניכם". יציאת האדם לפעולה בגפו, בלי הנחיות מדויקות מלמעלה, כשהוא מצויד אך ורק ביכולת השיפוט המוגבלת והסובייקטיבית שלו, פירושה להיכנס לשדה מוקשים הזרוע אינספור אפשרויות לשגיאה ולכישלון. עם זאת, משה ידע גם כי ה' פתח זירה חדשה לפוטנציאל האנושי.

בחירה חופשית

יסוד הבחירה הוא יסוד בעל חשיבות ראשונה במעלה לשליחותנו בחיים. אילו היה ה' בורא את האדם כיצור שאינו יכול לעשות טעויות, אזי מוטב היה אילו היה בורא עולם מושלם מלכתחילה, או שלא היה בורא את העולם כלל. כל רצונו של אלוקים במעשה הבריאה, תמציתו בכך שקיים עולם לא-מושלם, ואנו בוחרים לעשותו יותר ויותר מושלם. דווקא האפשרות לעשיית טעויות מצידנו, היא שנותנת משמעות להישגינו.

מושג הבחירה קיים בשני מישורים. כאשר ה' נותן לנו הוראה ברורה, עדיין יש לנו יכולת לבחור להתנגד למצוותו. אולם, זוהי בחירה במובן המוגבל יותר. כי באופן מהותי, הרי נשמתנו היא ממש "חלק אלקוה ממעל", ועמוק בפנים, אין לה אלא רצון אחד ויחיד: להגשים את הרצון האלוקי. כדבריו של הרב שניאור זלמן מלאדי, "יהודי אינו רוצה ואף אינו מסוגל להינתק מאלוקים". כשמגיעים הדברים לידי כך, הלא כל אחד מאתנו רוצה רק לעשות טוב כמוגדר על ידי רצונו של אלוקים. הבחירה היחידה שיש לנו היא באם להדחיק את הרצון הפנימי שלנו או להביאו לידי ביטוי בחיי היומיום שלנו.

עד לפרשת המרגלים הייתה זו הבחירה היחידה שהוצעה לבני ישראל. אלוקים נתן הנחיות בלתי משתמעות לשתי פנים לכל עניין ודבר שנתקלו בו בחייהם. הייתה להם אפשרות הבחירה לציית או שלא לציית, אך אי-ציות עמד בניגוד לאינסטינקטים העמוקים ביותר שלהם.

רמת הבחירה השנייה הוצגה בפניהם לראשונה בתשובתו של ה' למשה בעניין המרגלים. כאשר שמע משה את ה' אומר "עשו כראות עיניכם", הוא הבין שה' פותח ממד בחירה אחר ועמוק אף יותר בחיי האדם. בכך שיצר תחום שבו הוא, הבורא ואדון העולם האבסולוטי, מכריז, "אני לא אומר לכם מה לעשות", נתן ה' משמעות רבה אף יותר למעשי אנוש. כאן, ורק כאן, הופכת הבחירה לממשית באמת. כאן, ורק כאן, אין שום דבר הכופה עלינו באף כיוון.

כשאנו נכנסים לתחום זה, הסיכונים גדולים אף יותר. האפשרות לטעות היא גדולה יותר, ותוצאות טעותנו – הרסניות יותר. אבל כשאנו מצליחים לגלות, בלי הנחיה והעצמה מגבוה, את האופן האופטימאלי לכניסה לארץ הקודש ולמימוש הרצון האלוקי, אזי מקבלים מעשינו ערך ומשמעות גדולים פי כמה וכמה.

עצמיותו של יהושע

זו הסיבה שבגללה שלח משה את המרגלים למרות מודעותו המלאה לסיכונים שבמשימתם, וזאת אף בלי שבירך אותם כדי לשמור עליהם מן המכשולים האנושיים. אילו היה מברך אותם – אילו היה נותן להם מעוצמתו הרוחנית כדי שיצליחו במשימתם – אזי היה מפר את ייחודיותה של ההזדמנות שנתן ה' בכך שהסכים כי המשימה תיעשה בהתאם להבנתם שלהם. כל הנקודה הייתה שהן משה (בכך שהחליט אם לשלחם או לא) והן המרגלים (בעצם מילוי משימתם) יהיו לגמרי לבדם, כשהם מונחים אך ורק על ידי יכולת ההבנה הפרטית שלהם והווייתם האנושית באשר היא.

היחיד שקיבל את ברכתו של משה היה יהושע, שהיה משרתו הנאמן [של משה] שמעולם לא מש מאוהלו [של משה]" – "ודיבר ה' אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו, ושב אל המחנה ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האוהל" (שמות לג, יא). מערכת היחסים הייחודית שבין משה לבין יהושע מתוארת בתלמוד בעזרת המטפורה הבאה: ""פניו של משה כפי החמה, פניו של יהושוע כפי הלבנה". ברמה הבסיסית ביותר מבטא הדבר את עליונותו של משה ביחס ליהושע, שכן זה האחרון רק משקף באופן חיוור את אורה של השמש. ברמה העמוקה יותר, מזכיר הדבר את עומק הקשר שבין המורים הדגולים ביותר והתלמידים המסורים ביותר. כפי שלירח אין אור משל עצמו, אלא הוא מקבל את כל אורו מן השמש, כך יהושע הכחיש לחלוטין את עצמיותו למען מורהו, כך שהדבר היחיד שיהיה לו הוא מה שקיבל ממשה.

עבור משה, לברך את יהושע פירושו היה שלא לתת ליהושע משהו שאינו הוא עצמו: כל עצמיותו של יהושע הייתה משה. יהושע – כשהוא חמוש בברכתו של משה – היה באמת ובתמים לבדו – זו הייתה מהותו ותמצית עצמיותו, ולא משהו שנכפה עליו מבחוץ.

לפיכך, יהושע, האדם שניהל בהצלחה משא ומתן בזירת הבחירה האמיתית והעצמאית, הוא האדם שהוביל את בני ישראל לתוך ארץ כנען. שכן, כיבוש כנען והפיכתה ל"ארץ הקודש" מייצגים את כניסתנו לתוך מקום שבו אין הוראות ברורות מאת אלוקים להבדלה בין טוב לרע, בין נכון ללא-נכון, בין בסדר ללא-בסדר. זהו המקום לכך שנגלה בעצמנו, באופן עצמאי, כיצד לקדש סביבה זו כמקום משכן ובית לאלוקים.1