איך אפשר להוציא את דת מן הקטגוריה של שישי-שבת? איך ניתן לפתח רגש ביחס לדת? מהיכן אפשר לשאוב את הכוחות לחיות בהתאם לאידיאלים דתיים, אפילו ברגעי חולשה? כיצד יכול אדם לפתח תחושת קירבה לאלוקים ומודעות אליו?
בין המצוות הסובלות מהזנחה הגובלת בביזיון, מצוות לבישת ציצית היא אחת הראשונות. הציצית היא פשוטה, בלתי בולטת, לא מפריעה ועם זאת יש לה השפעה חזקה ומשמעותית. אלא שבמציאות, הציצית היא אגדה ולא מציאות עבור רוב היהודים. כמה מאיתנו יודעים בכלל מהי ה'ציצית'? אלה הם השנצים המונחים בארבעת פינות הבגד (הטלית למשל), ובגד אחד כזה, הנקרא "ארבע כנפות", נלבש לרוב מתחת לחולצה.
"והיה לכם לציצית וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם, ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם" (במדבר טו, לט). חולשותיהם של האדם והפיתויים שבפניהם הוא עומד, הגחמות הקטנות שלו, הן לרוב בעלות טבע פיזי, שייכות לבשר. האם אין זה הגיוני שתרופת-הנגד לכך תהיה אף היא דבר פיזי? דבר או מעשה פיזיים יכולים בדרך כלל להיות אפקטיביים יותר מבחינה רוחנית מאשר איזו תיאולוגיה מסובכת. לבישת "ארבע כנפות" בבוקר ובמשך היום כולו היא חיזוק אקטיבי ביחס לנוכחותו של אלוקים. זוהי תזכורת אישית למה שמצפים מן היהודי לעשות ולהיות. להיות ממש עטוף – פיזית – במצווה, תשמור עלינו מפני "שיכחה" ומפני כניעה לחולשות בלתי ראויות.
האם יתכן שמצווה זו היא מבחן לנכונותנו לעשות משהו יהודי? האם היא כרוכה בקשיים כלכליים, במאמץ מופרז או בהשקעת זמן בלתי רגילה? אולי אנו כל כך רגילים שלא לקיים מצוות, שאיננו טורחים אפילו לחשוב עליהן? או אולי יתכן שאנשים פשוט לא יודעים דבר על הדברים הללו ולהוטים ללמוד ולקיים...?
כתוב תגובה