טעותם של המרגלים

כאשר צעדו אבותינו במדבר בדרכם אל הארץ, הובטח להם יעד נהדר בסופו של המסע: ארץ זבת חלב ודבש.

היעד הנכסף אף הובטח להם על מגש של כסף - ללא מלחמות של ממש וללא קרבות מתישים ועקובי דם עם שלושים ואחד המלכים שמלכו באזור ההוא.

אך על אף ההבטחה הברורה בירושת ובטיב הארץ, נשלחה משלחת מרגלים כדי לתור את הארץ ולבדוק את טובה, מצבה ודרכי הכיבוש הטובים ביותר.

כשחזרו המרגלים למדבר, לאחר מסע של ארבעים יום, הם דיווחו שהארץ אמנם טובה ומדהימה, ארץ נחלי מים, ארץ זבת חלב ודבש, אך תושביה בריאים וחסונים ומתגוררים בערים בצורות וחזקות – דבר שמקשה עד מאוד על הכיבוש המיוחל ואף מעמיד בסימן שאלה את יכולותיו של אלוקים במצבים כאלו. הדיווח התקבל אצל העם בבכיות ובדמעות מפחד העתיד לקרות בעת המלחמה על הארץ.

מבט פשטני כזה על מאורעות התקופה מצדיק אמנם את התגובה האלוקית החריפה שהגיעה בעקבות כך – נזיפה חמורה בעם על חוסר אמונתם באלוקים למרות ההבטחה הברורה, והרג עשרה מתוך שניים עשר המרגלים – אך מעורר תמיהה הן על דיווחם הכפרני של המרגלים שהיו מנבחרי העם, והן על תגובתו הבכיינית וחסרת האמונה של העם לאחר שחווה על בשרו את יכולותיו הבלתי מוגבלות של אלוקים במהלך היציאה ממצרים ואחר כך.

מבט נוסף, בפרספקטיבה שונה ומעניינת, ישנו על המאורע. מבט השופך גם אור חיובי על התנהגותם של אבותינו ושל המרגלים. לאור השקפה זו המרגלים נצפים לא ככופרים בלתי נאמנים אלא כקדושים מסורים שלא יכלו לשאת ויתור על דרך החיים הקדושה שלהם.

במדבר חיו אבותינו חיים של רוח. לא היה להם כל קשר – ולו הקטן ביותר – עם טרדות החומר והגשם. כל צרכיהם מולאו בצורה הטובה ביותר על ידי האלוקים. אוכל ירד בשפע מן השמים, מים יצאו מסלע פלאי, הבגדים שעליהם גדלו והתאימו את עצמם ללובשיהם והם כובסו על ידי ענני הכבוד שליוו את העם במדבר ואף הגנו עליהם מכל פגעי המדבר ומזג האוויר. הם היו חופשיים מכל דאגה. העיסוק היחידי שלהם היה התחברות עם אלוקים ולימוד התורה. הם חיו חיים של תכלית, קדושה ושלווה.

משום כך הם דאגו מעט וחרדו מן החיים בארץ המובטחת. האם יוכלו לשמור בה על החיים הנוכחיים?

הצרכים העתידיים הציפו אותם. קודם כל יהיה עליהם לכבוש את הארץ. אחר כך לחלק את נחלות השבטים ולהקצותם בהתאם. הם יצטרכו להקים צבא, לנהל מלחמות, לייסד מערכות משפטיות ולארגן תשתית שלטונית. הם יצטרכו לעבד את השדות, לקצור את היבולים ולהאכיל את משפחותיהם. האם יהיה להם זמן להתמסרות והגות רוחנית?

הם שלחו מרגלים כדי לאמת את חשדותיהם וקיבלו דיווחים שאישרו אותם. הארץ שופעת ברכה וכל טוב. הם יצטרכו לעבוד את האדמה השופעת, לטפל בשדות עמוסי הפירות, לטפס על ההרים וליישב את העמקים. הם יצטרכו להגן על גבולות הארץ ולא יהיו חופשיים להתמסר לתורה ולרוחניות.

לכן סרב העם להתקדם. "לא", הם בכו, "איננו רוצים סוג כזה של חיים". אנו רגילים לחיי הפרישות והקדושה ואין לנו כל רצון לחיות בארץ המובטחת. אנו מוכנים להפסיד את הארץ אם במקום זה נוכל להמשיך בחיים העכשוויים בשלווה.

עד כמה שתשוקתם הרוחנית ראויה להערצה, זו לא הדרך הנכונה. היהדות איננה דת של הגשמת מטרות אישיות אלא של הגשמת מטרותיו של בורא העולם. כאשר הוא רוצה את העם בארץ ישראל, עובד אדמה, לשם הם שייכים. גם אם הם מעדיפים את החיים במדבר.

זוהי נקודה שבה נפגש כל אדם בימי חייו פעמים רבות. הוא עסוק כולו בפרויקט חשוב למען הקהילה והסביבה, הוא שקוע בספר פילוסופי מעמיק ומחכים, ולפתע נדרש ממנו להפסיק מעיסוקיו החשובים ולעשות דבר פעוט עבור אדם נצרך שסביבו. הוא יעדיף להמשיך בתוכניותיו החשובות כי זה מה שהוא רוצה. אך מה שאלוקים רוצה ממנו הוא שיעזור למי שצריך אותו עכשיו. רק כך הוא ירצה את אלוקים וישלים את ייעודו בחיים. כי ייעודינו בחיים הוא למלאות את שאיפותיו של אלוקים ולא את שאיפותינו.