פרשת חוקת עניינה היותנו בני תמותה. אל הנקודה הזו מתנקזים אירועיה. ה' הוא נצחי, ואנו בני חלוף. כפי שאנו אומרים בראש השנה וביום כיפור בפיוט 'ונתנה תוקף', האדם "משול כחרס הנשבר, כחציר יבש וכציץ נובל, כצל עובר וכענן כלה וכרוח נושבת וכאבק פורח וכחלום יעוף". מעפר אנחנו ואל עפר נשוב – ואילו אלוקים נצחי, חַי עוֹלָמים.

ברובד אחד, גלוי, סיפור מי מריבה הוא סיפור על חטא ועונש: "יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל – לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם". אולי איננו בטוחים מה בדיוק היה החטא הזה, או מדוע הוא הצדיק עונש חמור כל כך. ואף על פי כן נראה לי שכאן, כמו בעוד מקומות רבים בתורה, יש סיפור שמתחת לסיפור, וזהו סיפור אחר לגמרי.

פרשת חוקת עוסקת במוות, באובדן ובאבל. מרים מתה. אהרן ומשה שומעים מהקדוש ברוך הוא שהם לא יזכו להיכנס בחייהם לארץ המובטחת. אהרן מת, והעם מתאבל עליו שלושים יום. שלישיית האחים הזו היא צוות ההנהגה הדגול ביותר בתולדות ישראל. משה אדון הנביאים, אהרן הכוהן הגדול הראשון, ומרים, על פי המדרשים הרבים המתארים את גודל אמונתה, את האומץ שלה ואת ראיית־הנולד שלה, אולי גדולה אף מהם. הפרשה מבקשת לומר לנו שלכל אחד מאתנו יש ירדן שהוא לא יזכה לחצות, ארץ מובטחת שהוא לא ייכנס אליה. "לא עליך המלאכה לגמור". גם הגדולים שבגדולים אינם חיים לנֶצח.

החיים נמשכים

משום כך נפתחת פרשת חוקת בפרשיית פרה אדומה (יט, א־כב). אפר הפרה, מעורב בעֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלָעַת ומהול במַיִם חַיִּים, מוזֶה על אדם שבא במגע עם מת, מטהר אותו ומאפשר לו להיכנס למשכן.

לפנינו אחד מעקרונות היסוד ביהדות. המוות מטמא. רוב הדתות, לכל אורך ההיסטוריה, גרסו שהחיים שלאחר המוות אמתיים יותר מהחיים עצמם. בעולם המתים, חשבו המצרים, חיים האלים. בעולם שלאחר המוות חיים אבותינו – כך האמינו היוונים והרומאים ושבטים פרימיטיביים רבים. בעולמם של המתים נמצא הצדק, מאמינים רבים מן הנוצרים. שם, בעולם הבא, נמצא גן העדן, מלמדת המסורת המוסלמית.

גם אנו היהודים מאמינים בחיים שלאחר המוות ובתחיית המתים, אבל התנ"ך כמעט שאינו אומר על כך דבר. "לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ יָהּ", אומר משורר תהלים (קטו, יז). אנו מבקשים את ה' בחיינו, בעולם הזה עם כל סכנותיו ואיומיו, אובדניו ויגוניו. אולי אנחנו, כלשונו של אברהם אבינו, רק "עָפָר וָאֵפֶר" (בראשית יח, כז), אבל החיים עצמם הם זרימה שאיננה חדלה, "מַיִם חַיִּים", ואת זאת מסמלים האפר והמים בטקס הפרה האדומה.

התורה מוהלת בעדינות רבה חוקים וסיפורים – והחוק בא לפני הסיפור, כי ה' מקדים לנו תרופה למכה. מרים מתה. משה ואהרן הלומי צער. הוא ואהרן מקבלים תזכורת שגם הם בני תמותה, ושהם ימותו קודם הכניסה לארץ. אך זו דרכו של עולם. אנחנו נשמות מגולמות בגוף. אנחנו בשר ודם. אנחנו מזדקנים. אנחנו מאבדים את מי שאהבנו. כלפי חוץ אנחנו מתאמצים לשמור על חזותנו היציבה, אך פנימה אנחנו בוכים. ובכל זאת החיים נמשכים, ואת מה שהתחלנו ישלימו אחרים.

יקירינו שאהבנו ושָכַלנו מוסיפים לחיות בתוכנו, וגם אנו נוסיף ונחיה בלבם של אהובינו. כי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה, והטוב שעשינו בחיינו לא ימות במותנו.