לעיתים תכופות אני מהרהר שדור המדבר, שנגזר עליו לנדוד ארבעים שנה במדבר, מתואר בהיסטוריה בצורה לא הוגנת כחבורת מתלוננים שנכשלו בניסיון אחד אחר השני ללא יום אחד של התנהגות טובה.

לאמתו של דבר, התורה עצמה מתארת את חטאיהם ואת כישלונותיהם בצורה כל כך מפורטת. כנראה, כתורה לא חשה בצורך לתעד את העובדה שרוב היהודים, רוב הזמן, נשארו נאמנים לדתם ללא קשר למרחק שהתרחקו מבתיהם בהרפתקה ההיסטורית הזו שאליה הושלכו כביכול, ואפילו אותם שכן נפלו, למדו לרוב מן הטעויות שעשו ותיקנו את דרכם.

הדבר דומה לפתיחת עסק חדש: רוב הטעויות נעשות בהתחלה. מי שנכשל בחיים, הם אלה שלא לומדים אף פעם. עבורם, האכזבה הופכת לדפוס קבוע. היזמים המצליחים לומדים מן הטעויות, בונים מערכות שיעזרו להם להימנע מטעויות אלו בעתיד, ובסופו של דבר קוצרים את התמורה למאמציהם. באופן דומה, ארבעים השנים במדבר היו ניסוי סוציולוגי בלקיחת אוסף עבדים והפיכתם בהצלחה לעם עצמאי וגאה. כמובן שהם הגיבו בצורה מוגזמת במקרים רבים וניסו לטרוק את הדלת בפניו של אלוקים מוקדם מדי, אולם דרך תהליך ההיתוך של הניסיון הנרכש ומצטבר, הם השיגו חירות ועצמאות מחשבתית והיו ראויים להיכנס לארץ המובטחת.

רק ממלאים פקודות

ההבדל שבין למידה מטעויותינו לבין חזרה עליהם הוא הבדל קטנטן, אך משמעותי כל כך. חישבו על פרשת השבוע של פרשת שלח שקראנו לפני כמה שבועות, חישבו על טעות המרגלים. ממש בתחילת המסע לארץ המובטחת שלח משה את המרגלים כדי שידווחו מהי הדרך הטובה ביותר לכבוש את הארץ. הם חרגו מן המשימה, ובמקום לשוב עם מפה מפורטת הם ניתחו ופירשנו והגיעו למסקנה שלא ניתן לכבוש את הארץ. כעונש על חטאם, נידונו היהודים לארבעים שנות נדודים במדבר.

השבוע אנו קוראים על סיפור דומה, אלא שהפעם התוצאה הייתה שונה. משה שלח מרגלים כדי לגלות את הדרך הטובה ביותר לכבוש את ארץ יעזר. המרגלים שוב חרגו מסמכותם, ובמקום לשוב למשה ולדווח לו הם החליטו לצאת למלחמה – לבד! – על אנשי יעזר. תוך הפגנה מדהימה של עצמאות ונחישות, הסיכון שלקחו השתלם ומתקפת הפתע שלהם הצליחה.

לאחר האסון שהתרחש ארבעים שנה קודם לכן, ניתן היה בהחלט לסלוח למרגלים אילו היו מתעקשים להיצמד בנוקשות למשימה שהוטלה עליהם כלשונה, בלי לזוז אף מילימטר מהנחיותיו של משה. בדיוק כפי שאנשי עסקים מסוימים חשים טראומה בשל השגיאות שעשו בתחילת הקריירה שלהם ומסרבים להעז שוב ולהיכנס לארץ לא נודעת של השקעות ספקולטיביות, כך אף סביר שהיהודים חשו פיתוי עז לשחק "על בטוח" ולהמתין לפקודות נוספות.

אלא שאילו היו עושים כן, היה בכך הוכחה שהשנים שבילו במדבר השפיעו עליהם באופן שטחי בלבד. השיעור שיש ללמוד מסיפור המרגלים הראשונים איננו שאלוקים מנסה להניא אותך ממחשבה עצמאית ואוטונומיה של בחירה, אלא שאלוקים מתעב שליליות ופסימיות.

כדי להאמין באלוקים, אדם לא צריך להימנע משיפוט אינדיבידואלי. ההפך הוא הנכון. מאמין צריך כל הזמן לוודא שהוא מבין את משימתו האישית ומגשים אותה. השגיאה של הפעם הראשונה לא הייתה שהם חרגו מן ההנחיות שניתנו להם, אלא שהם נטשו את התוכנית מכל וכל.

לצוות המרגלים החדש היו עוז-הנפש והביטחון כדי לשאוף להצלחה מיידית והם אף הפגינו את העובדה שהם באמת למדו את הלקח על התקופות השונות בכך שהעזו לחלום והתחייבו להגשים את רצונו של אלוקים, תהיינה הסכנות הצפויות להם אשר תהיינה.