שאלה:

מהי הסיבה למנהגם של אבלים לקרוע את בגדיהם אחרי מותו של אדם אהוב?

תשובה:

ברמה הבסיסית ביותר, הקריעה היא ביטוי לצער ולכאב על מותו של האדם. הלכות התורה מעודדים ביטויי צער וכאב שכאלה כחלק מתהליך האבלות, ולמעשה הם אף מצווים על כך.

אבל ישנה גם משמעות עמוקה יותר. היהדות רואה את המוות כמטבע בעלת שני צדדים. מצד אחד, כשאדם הולך לעולמו זה אירוע טראגי. משפחתו וידידיו של אותו אדם מאבדים אותו, וישנה הרגשת פירוד ומרחק שנראה כי לא ניתן לתקנו או לגשר עליו אי פעם. מסיבה זו אנו נוהגים תקופה בת שבעה ימים של אבל אינטנסיבי, שבמהלכה המשפחה יושבת בבית ומרגישה בכאב ובאובדן הללו, ולאחר מכן נהוגה שנה תמימה של אבל.

אבל תכופות בתוך הכאב הזה עצמו, לאבלים יש אמונה ש"אין זו אמת" – שהאדם האהוב עליהם לא באמת הלך מהם. אין זו הכחשה בלבד, כי במובן מסוים הצדק עמם. המוות אינו מציאות מוחלטת. נשמותינו היו קיימות לפני שנולדנו והן ממשיכות להתקיים אחרי מותנו. הנשמות של מי שהלכו לעולמם הן עדיין איתנו. איננו יכולים לראותן, אך אנו חשים שהן נמצאות שם. איננו מסוגלים לשמוע אותן, אך אנו יודעים שהן שומעות אותנו. על פני השטח, אנו נפרדים. מעבר לפני השטח, אין דבר בעולם שיוכל להפריד בינינו.

אז אנו קורעים את בגדינו. יש בכך סמליות כפולה. אנו מכירים באובדן ובעובדה שליבנו קרוע. אך בסופו של דבר, הגוף גם הוא רק גלימה שלובשת נשמתנו. המוות הוא השעה שבה אנו פושטים חליפה אחת ולובשים את האחרת. יתכן שהגלימה קרועה, אך תמציתו של האדם שבתוכה נותרת ללא פגע.

מנקודת המבט הארצית שלנו, המוות הוא אכן טרגדיה, והיגון שחווים האבלים הוא אמיתי וממשי. אבל כשהם קורעים את בגדיהם אנו מקווים שבתוך כאבם הם יוכלו לחוש בניצוץ של אמת עמוקה יותר: שנשמות לא מתות לעולם.