מנהג יהודי עתיק לקבור את המתים כשהם עטופים בבגדי פשתן לבנים הנקראים 'תכריכים'.
ראשיתו של המנהג לקבור בבגדי פשתן מתוארך לתקופתו של רבן גמליאל הזקן1 בראשית המאה הראשונה לספה"נ.
התלמוד מספר כי בזמנו של רבן גמליאל היה מקובל לקבור את המתים כשהם לבושים בבגדים יקרים כאות של כבוד. עם הזמן התקבע המנהג כנורמה חברתית מחייבת בכל שכבות הציבור וכך נאלצו גם משפחות מעוטי יכולת להוציא סכומים גבוהים במיוחד עבור קבורת יקיריהם.
המצב הידרדר עד כדי כך שמשפחות עניות, שלא עלה בידם להשיג עבור הנפטר שלהם בגדים שיעמדו בסטנדרטים המקובלים, בחרו לנטוש את הגופה כדי לחסוך מעצמם את הבושה, מתוך תקווה שהציבור ידאג לקבור את הנפטר הנטוש על חשבונו בהתאם לנוהג המקובל. כאבם של העניים מכך שנאלצו לזנוח את גופת יקירם לחסדי הציבור היה קשה עוד יותר מאשר המוות עצמו!
כשראה רבן גמליאל, נשיא הדור, את המצב בלתי נסבל, ציווה שאותו עצמו2 יקברו בבגדי פשתן. ברגע שנשברה הסטיגמה וקבורה בבגדים זולים שעד עתה נחשבה כלא ראויה נתפסה פתאום כאפשרות סבירה, מהר מאוד הפכה התופעה לסטנדרט מקובל עבור כולם, מהעשירים ועד העניים ביותר.
לשם השוואה, לפני התקנה של רבן גמליאל היו מוציאים אלף זוז עבור בגדים למת, כמה דורות לאחר מכן נהגו לקבור גם רבנים מכובדים בתכריכים פשוטים בשווי זוז אחד ולא יותר3.
בחזרה לאדמה
המנהג לקבור בתכריכי פשתן קשור גם למה שמתרחש בגוף ובנפש לאחר הקבורה.
באמצעות קבורת הגוף באדמה מתרחש תהליך ההיפרדות של הנפש מהגוף. הגוף מתכלה וחוזר להיות אדמה, כמו שאמר ה' לאדם הראשון לאחר חטא עץ הדעת "כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב"4, ובעקבות כך הנפש משתחררת מצורת החיים הגופנית שלה וחוזרת להיות רוחנית באופן מלא.
הנשמה אינה יכול להיכנס לגן-עדן הרוחני ולקבל את השכר המגיע לה כל זמן ששאריות הגוף ממשיכות להתעכל באדמה. כדי להקל על סבלה של הנשמה לאחר המוות ולאפשר לה להשתחרר מכבלי הגוף ולהיכנס לגן עדן בלי עיכוב מיותר, מעדיפים לקבור את המתים בתכריכים העשויים מפשתן שתהליך ההתכלות שלו מהיר יותר משאר סוגי האריגים5.
בגד שטבעי לו לצמוח
הקבורה וגם התכלות הגוף לתוך האדמה אינן סוף הסיפור. אחד מעיקרי היהדות6 הוא האמונה בתחיית המתים לעתיד לבוא. כשהמתים יקומו מקברם הם לא יקומו ערומים אלא לבושים בבגדים שאותם לבשו כשנקברו באדמה.
מה שאומר שנס תחיית המתים יביא אתו נס נוסף של מעין "תחיית הבגדים" כיון שגם הבגדים כלים יחד עם הגוף, כאמור. ובכל זאת, בגד מחומר צמחי שצומח מתוך האדמה נתפס כדבר פחות על טבעי מאשר צמיחת בגד שעשוי מחומר לא צמחי.
כדי שלא להצריך את ה' לעשות בזמן תחיית המתים עוד נס בתוך נס ולהצמיח בגדים לא צמחיים מתוך האדמה, מעדיפים להלביש את המת בתכריכים מן הצומח, כמו פשתן, כל פני בגדים שמקורם אינו מהצומח כמו צמר או משי7.
• ראו גם: השעטנז – למה אסור לחבר צמר עם פשתן?
כמו הכהן הגדול ביום הכיפורים
צוואתו של רבן גמליאל להיקבר בתכריכי פשתן נראית כמו הבחירה בסוג הבד הפשוט והזול ביותר שהיה נפוץ בתקופתם, אולם חכמי הקבלה מגלים שיש בכך "סוד גדול" שהוא הרבה מעבר לשיקולים של עלות ויוקרה:
ביום הקדוש ביותר בשנה, יום הכיפורים, לפני שהכהן הגדול נכנס למקום הקדוש ביותר – קודש הקדשים – הוא נדרש לפשוט את "בגדי הזהב" המפוארים שלו וללבוש במקומם "בגדי לבן" העשויים מפשתן טהור. וכך נאמר בפסוק8: "בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ . . כְּתֹנֶת בַּד קֹדֶשׁ יִלְבָּשׁ וּמִכְנְסֵי בַד יִהְיוּ עַל בְּשָׂרוֹ וּבְאַבְנֵט בַּד יַחְגֹּר וּבְמִצְנֶפֶת בַּד יִצְנֹף, בִּגְדֵי קֹדֶשׁ הֵם".
ניתן לראות בבירור כיצד כל אחד מ"בגדי הלבן" של הכהן הגדול ביום הכיפורים צריך להיות בגד העשוי מ"בַּד". המשמעות הפשוטה של המילה 'בד' היא פשתן, אולם טמונה כאן גם משמעות עמוקה יותר: בד מלשון בידוד. כלומר הכהן צריך להיות בשעה גדולה זו מקושר בייחוד גמור בקדושה ומבודד ומוגן לחלוטין מכל קשר לכוחות הטומאה והרוע. את ההגנה הזו הוא משיג באמצעות לבישת בגד העשוי כל כולו אך ורק מבד, כלומר פשתן טהור, ללא תערובת של חומר אחר.
מכאן, שיש כוח סגולי בבגד העשוי מפשתן טהור לספק הגנה רוחנית ללובש אותו. ההגנה הזו נדרשת בעיקר ברגעים נשגבים של התייחדות והתעלות כמו בהתחברות מחדש של הנשמה עם אלוקים שמתרחשת לאחר הפטירה. זו הסיבה הנסתרת לבקשתו של רבן גמליאל להיקבר בבגד העשוי דווקא מפשתן9.
כדי לזכות לסגולת ההגנה הרוחנית של הפשתן יש להקפיד שכל התכריכים (כולל חוטי התפר המחברים בין חלקי הבגד) יהיו עשויים אך ורק מפשתן טהור ללא שום תערובת של חומר אחר10.
• כדאי לקרוא: למה לובשים לבן ביום כיפור?
למה לבן?
הדמיון בין ההתקרבות לה' שאחר הפטירה להתקרבות הכוהנים אל הקודש בבית המקדש, מסבירה גם את הסיבה לצבע הלבן של התכריכים – כצִבְעם של בגדי הכהונה.
להיות מוכנים לתחיית המתים
בנוסף לכך, עם ישראל כולו נקרא "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים"11 ולעתיד לבוא יהיו כל בני ישראל בבחינת 'כוהנים גדולים'. לכן כבר בשעת הקבורה מלבישים כל יהודי במעין "בגדי כהונה" לבנים, כדי שיהיה מוכן לשרת את ה' בקדושה לעתיד לבוא.
התלמוד הירושלמי12 מספר על אמוראים שביקשו להיקבר בתכריכים לבנים מגוהצים. אחד מהם, ר' ירמיה, ציווה ואמר: "הלבישו אותי בבגדי לבן מגוהצים, כמו אלו שהייתי נוהג ללבוש במהלך חיי, שימו נעליים ברגליי ומקל בידי והניחו אותי על הצד. כך, כאשר יבוא המשיח אהיה מוכן לקבל את פניו מיד!".
• מאמר מומלץ: באיזה גוף תשוב הנשמה בתחיית המתים?
צבע הבגדים של הקב"ה
הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו הופיע בחזונו של הנביא דניאל כלבוש בבגדים לבנים: "חָזֵה הֲוֵית עַד דִּי כָרְסָוָן רְמִיו וְעַתִּיק יוֹמִין יְתִב לְבוּשֵׁהּ כִּתְלַג חִוָּר וּשְׂעַר רֵאשֵׁהּ כַּעֲמַר נְקֵא כָּרְסְיֵהּ שְׁבִיבִין דִּי נוּר גַּלְגִּלּוֹהִי נוּר דָּלִק"13. ובתרגום מארמית: "רואה הייתי עד שהכסאות הושלכו וקדמון ימים ישב לבושו כשלג לבן ושער ראשו כצמר נקי, כסאותיו שבִיבֵי אש גלגליו אש בוערה"14). וגם מלאכי מעלה מופיעים לעתים כדמויות לבושות בדים לבנים.
הנשמה היהודית קשורה לקב"ה עוד יותר מהמלאכים ולכן ראוי לכל יהודי להיות לבוש בבגדים לבנים כשהוא עולה אל ה' ונצרר בצרור החיים.
הלבנת החטאים
הצבע הלבן מבטא גם את הכפרה והטהרה, כמו שאמר הנביא ישעיהו15 על מחיקת החטאים: "אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים (כצבע אדום) – כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ". כך, בשעה שאדם נפטר מהעולם ומתייצב בפני בית דין של מעלה כדי לפסוק את דינו, מלבישים אותו לבן כדי לבטא את הביטחון בה' שימחל לכל עוונותיו והוא יצא זכאי בדין16.
יהי רצון שכבר נזכה לביאת המשיח ותחיית המתים ותתקיים הבטחת הנביא17 "הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שֹׁכְנֵי עָפָר" במהרה בימינו!
כתוב תגובה