"אבא", פונה הילד אל אביו.

"כן, בן?"

"מדוע השמים כחולים?"

"אינני יודע, בני".

"מדוע העשב ירוק?"

"אינני יודע, בני".

"איך הציפורים עפות?"

"אין לי מושג, בן".

וכך זה המשיך, הילד שואל שאלות והאב עונה "אינני יודע". יום אחד, אמר הילד לאביו, "אבא, אני מקווה שלא אכפת לך שאני שואל אותך את כל השאלות האלה כל הזמן?" "לא, לגמרי לא, בני" עונה האב. "אם לא תשאל, מאיפה תדע?"

פרשת השבוע הזה, חוקת, מכילה לקח לגבי אינטליגנציה. לאינטליגנציה יש גבולות. לפעמים אנחנו צריכים לקבל דברים מתוך אמונה.

'חוק' פירושו מצווה שאנו לא מבינים את ההגיון שבה, אך אנו מצווים לבצע אותה בכל זאת. ישנם שלושה סוגים של מצוות ביהדות: עדות, חוקים ומשפטים. משפטים הן מצוות הגיוניות, שבני אדם יכולים להבין את משמעותן וסיבתן, כגון: לא תרצח, לא תגנוב וכו'. עדות הן מצוות שלאו דווקא מובנות מאליהן, אך יש מאחוריהן רציונל, כגון: שבת, מעשר, וכו'. חוקים הם מצוות שאין להם סיבה או היגיון מאחוריהן הנראים לעין, אך אנו עדיין מצווים לקיימן.

לפעמים אנו זקוקים לתזכורת, שיפה מאד שאנחנו מחפשים היגיון בכל דבר, אך מדי פעם, היהדות דורשת מאיתנו לשים בצד את כל החישובים ופשוט ליהנות מהרגע, בלי לשאול למה ומדוע. איננו חייבים להבין כל דבר לאשורו.

הייתי פעם בביתו של חבר, ועמדתי לשתות כוסית של ויסקי טוב, כאשר אחד מהאורחים האחרים קם ואמר: "חכה רגע, השתתפתי בקורס טועמי ויסקי. אתה לא יכול פשוט לשתות את זה ככה; אתה צריך לעשות כך וכך ועוד משהו לפני שאתה שותה את הויסקי, כדי שתוכל להעריך אותו כראוי". אחר כך הוא המשיך למנות את כל התנאים המוקדמים לשתיית המשקה ואת הרציונל מאחוריהם, ולא נתן לי להנות מה"לחיים" עד שסיים! כאשר סוף סוף סיים הלה את דבריו, כבר יצא לי החשק לגמרי ואבדו לחלוטין העונג וההתרגשות שבשתיית המשקה. הנה ראינו, עד כמה "הבנה" במשהו יכולה לפעמים פשוט להפריע להנאה...

לאלו שהתברכו באינטליגנציה, חשוב לזכור להשתמש בה בחכמה, להתייחס אליה כמתנה ולא שהיא תהפוך אותנו לשחצנים ושופעי שביעות רצון עצמית. כמו כן, יש גבולות לאינטליגנציה. לפעמים צריך פשוט לפעול, ולא לתת למוח האנליטי וההגיוני לעצור אותנו.