זה קרה לפני מספר חודשים. תוך כדי נסיעה במונית פנה אליי הנהג ואמר: "אתה חסיד חב"ד, נכון? טוב לראות את האהבה שלכם לכל יהודי". בתגובה, שאלתי אותו: "מה, לדעתך, הגורם לאהבת ישראל שיש לחסידים?". הנהג הרהר קלות, והשיב: "זה בא לכם מהרבי, לא?!".

ביום ראשון הקרוב, ג' תמוז, נציין את יום ההילולא של הרבי מליובאוויטש. זה הזמן הראוי ללמוד מדמותו של הרבי. כרגיל, הכול מתקשר לפרשת השבוע.

פרשת חוקת מספרת על עם שלם, גברים ונשים, שבכה אחרי הסתלקות אהרון הכהן. לעומת זאת, לאחר הסתלקות משה רבנו מציינת התורה כי רק הגברים בכו. המפרשים תולים זאת בכך שמשה רבנו דגל במידת האמת שהיא חסרת פשרות; בשונה ממנו, אהרון דגל במידת החסד והיה אוהב שלום ורודף שלום. כאשר שמע על ריב בין אנשים, נהג לגשת לכל אחד בנפרד, ולספר לו כי חברו רוצה להשלים איתו. כך עשה שלום בין אדם לחברו ובין אשה לבעלה. לכן כולם בכו דווקא אחרי פטירת אהרון.

בימים אלו עולה בי הרהור, מהי דרכו של הרבי – זו של משה או זו של אהרון?

קול פנימי אחד אומר לי שהרבי נהג במידת החסד של אהרון. בעיני רוחי מאירות פניו של הרבי, כפי שקיבל באהבה כל אחד מרבבות האנשים שעברו להתברך מפיו, ולקבל מידו דולר לצדקה. בזכרוני עולה סיפור על לילה בו הרבי התקשה להרדם. כאשר הרבנית שאלה לפשר הדבר, השיב לה: "איך אפשר לישון בנחת כאשר פלוני מאושפז בבית רפואה, אלמוני מחוסר פרנסה, לשלישי אין ילדים, ואחר מחפש שידוך?".

תוך כדי הרהור באהבתו העצומה של הרבי לכל יהודי, לוחש לי קול שני כי הרבי סימל דווקא את מידת האמת של משה. לנגד עיניי חולפות שיחותיו התקיפות שעסקו בשאלת 'מיהו יהודי'; קולו הנוקב בסוגיית שלימות הארץ מהדהד באוזניי. במילים אלו זועקת האמת של הרבי בה דגל ללא כל פשרות.

ואז מגיע הקול השלישי ומכריע ביניהם. נראה, כי שתי הדרכים גם יחד השתלבו בהנהגתו של הרבי, וכך התקיים בו הפסוק "חסד ואמת נפגשו".